היי! גם אנחנו רוצים חייה טיפוליסטית!

אומנם עברו 11 ימים מאז תחילת השנה החדשה, אבל עבורי, מה לעשות, זמן לברך לשנה טובה אין... המוח שלי נמצא בסכנות התפוצצות יומיות בעיקר בגלל אידיוטים למיניהם, שכבתיים ולא שכבתיים...

אבל, הסתבר לי שאני נהייתי קורבן לחרא לא קטן... אני נהייתי סוג של אמצעי ניצול טיפשי, מעשה אינפנטילי ביותר של אדם שאני מעריך הרבה פחות עכשיו, אותו אדם החליט לנצל את היותי אדם תומך, ולהנפיח את זה להטרדה בקשר לנושא די אישי, או לסיכום הפיכתי לאיש של הצגת מוסר כשהיותי לא ממש אדם מוסרי בזמן האחרון בעיני הרבה אנשים, או בעיקרון להעביר את המסר של "טול קורה מבין עיניך" או איך שאומרים את זה אם אני טועה. כל הקמפיין הזה נגדי נהיה מוגזם, אנשים חושבים שהשתנתי כשבעצם אני נשארתי אני, והם רק רוצים שאני אהיה מה שהם רוצים שאני אהיה, איתם.

חיי הם חיי שלי, אני בוחר את העקרונות, את הקווים המנחים, את החברים, את האנשים שאני לא יכול לסמוך עליהם ואת האנשים שאני יכול לסמוך עליהם. אך משום מה, אם מישהו אינו מסכים איתי הוא מרגיש חובה מסויימת להטיף לי בצורה אובססיבית ועוד להגיד לי שאני נחש, נצלן, רשע, מניאק... חלקים מהעבר יכולים להיות כל כך מעיקים... אמירה אחת שאני חייב לציין שהפתיעה אותי בצורה מדהימה: "אני לא אנצל אף אדם בעולם" - 16. זה הגיל של האדם שאמר את זה... אפשר לצפות ממנו לתמימות שכזאת?, לחשוב שהוא לא ינצל אף אחד אף פעם?, חחח... נתן לי הזדמנות להשתעשע במחשבה שיש עוד אנשים תמימים בעולם שעברו את גיל ה-15.

וכמובן יש את אפקט העדר, שברגע שיש אדם אחד מוביל שעושה משהו, העדר הולך אחריו ועושה אותו דבר... לאן האינפנטיליות תגיע?, לירח... ואולי אף יותר.

ולמה?, בגלל אי הסכמה. בגלל פחדנות. בגלל חוסר רצון להתמודד עם האמת. בגלל כפיות טובה. בגלל חוסר כבוד. בגלל נצלנות - (וכן, ניצלת), ובגלל אנשים שלא רוצים להגיד לי מה שיש להם בלב לומר לי. ומעדיפים לשמור בבטן ואז חצי שנה אחרי זה להגיד לי שאני חרא של בנאדם...

כיף.

בעיקרון זוהי לא הדרך שחשבתי להתחיל את השנה איתה.

שנה אחרונה, שנה של סיום.

שנה של התבגרות, לא מוצלחת ממש מצד החברה השכבתית, מה שמזכיר לי התנהגות של ערסים בכיתה ז', כגון בניית פירמידת כסאות ורמיזות עוקצניות חסרות טקט, וכמובן הדבר המפורסם ביותר והפופולרי ביותר: זריקת "בונגולים" במהלך השיעור. שזה מעלה את הרמה האינטלקטואלית של אנשים בכיתה שלי. מה לעשות. השיעמום עושה המרה לטמטום והטמטום מתבטא בדרכים שרק האידיוטים בשכבה יכולים לחשוב.

אבל למרות הכל, יש לי הרגשה ש-2008 תהיה השנה שלי... שנה של הצלחה עבורי... אפילו גדולה יותר משנה שעברה, שגם אפשר להגיד שנכנסת לקטגוריית ההצלחות שלי.

שנה בו אדם יוצא מהקונכייה בה הוא שהה במשך 12 השנים האחרונות ואל העולם החופשי... לראות מה באמת קורה בשטח ולדעת איך להשתלב סוף סוף בחברה המודרנית.

יום טוב, שבת שלום, חג שמח ושבוע טוב, בעיקר לכולנו

שנה טובה