את המעשה עצמו, רציתי כבר שיגמר כדי שנוכל להגיע לרגיעה שאחרי. זה היה הדבר היחיד שהתחברתי אליו בכל העסק הדביק והמזיע הזה - השכיבה הרגועה אחר כך, החיבוק העוטף והנשימות המסתדרות לאט לאט. ברגעים האלה, המתרגעים, יכולתי לפעמים להרגיש כמעט באמת שאני נאהבת, והרי זו היתה המטרה של כל זה. בתוך הזרועות המחבקות והנשימות על העורף יכולתי לעצום עיניים ולתת לעצמי להאמין, בלי סיבה בכלל, רק כי יש לי גוף חם לצדי, שבאמת קיים מישהו בעולם שיתן את עצמו למעני, ושבאמת הצלחתי להגיע לנקודת השיא אליה שאפתי כל חיי.

אחרי שהכל קרס עליי, השלכתי מעליי את כל הרגעים האלה, המעשים שתמיד הצטיירו לי מגונים, הנשיקות הדביקות, הזיעה. את הכל השלכתי בחמת הזעם הצודקת שלי ממני והלאה, בקריאות אל לב שמיים כי הכל היה זיוף אחד גדול. רק את החלק הזה לא הוצאתי ממני, את החיבוק שאחרי. רק אותו שמרתי בתחתית הגרון, לא מסוגלת בכלל לצעוק לחלל האויר שכל הזמן ידעתי שמשהו ברגעים האלה הרגיש לי פגום.