כל חיי יחלתי שתהיה לי חברה הכי טובה. כזו שאוכל לספר לה הכל, כזו שתדע עליי כל פרט קטן ומבחיל, שתהיה עדה לכל מה שיעבור עליי; כזו שתזדהה אתי כמעט בכל, שתכיר את מאוויי נפשי הסודיים ביותר, שתעמוד לצדי ברגעים הקלים כבקשים; כזו שתיתן לי להכיר אותה עד הסוף.

בכל הפעמים במהלך השנים בהן חשבתי שסוף סוף הגיעה החברה הכי טובה שלי התברר לי כי טעיתי, ושוב נכזבה תקוותי, פעם אחר פעם התפוגגה האשליה אל תוך המציאות המרה, בה הבנתי כי כנראה אני משעממת מדי, דלה מדי וצרה מדי בכדי שתהיה לי חברה הכי טובה לגדול איתה.

אני עדיין רוצה חברה הכי טובה, ובכל פעם שאני מבלה בחברת אלו הקרובות אליי אני תוהה האם יבוא היום ויבוא המהפך שיהפוך אחת מהן להכי טובה, אבל עמוק בפנים אני גם יודעת שזה לא יקרה, כי ברגע שיש כמה קרובות כל כך, לא אהיה מסוגלת לעולם להעלות אחת מהן על פני השניה. ואם אי פעם תהיה לי חברה הכי טובה, היא תהיה חדשה לגמרי, מישהי שתיאלץ להכיר אותי מההתחלה ולשנות את חיי עוד מעט.

אבל בעצם זה לא יקרה לעולם, כי כנראה שאינני קרוצה מהחומר ממנו עשויות חברות הכי טובות.