עולות למתִי כל המחשבות שהסתיר במשך היום:

איך הציפורים עפו מעליו בשורה עקומה, מחליפות מקומות אבל שומרות על סדר. איך האיש שעמד מולו בתחנת האוטובוס החזיק את השטר מקופל לאורך, ולא לרוחב כמו כולם. איך הבחורה באוטובוס שעמדה ליד המושב שלו תופפה במשך כל הנסיעה על הידית שבה החזיקה, כנראה לקצב המוזיקה ששמעה באוזניות הקטנות שלה. האגודל הזה ריתק אותו, עם העור החלבי החלק והציפורן הכסוסה עם שאריות הלק הצבעוני. איך השפתיים שלה זזו לפעמים בשקט, ויכולת להבחין שעכשיו היא שומעת שיר שהיא אוהבת. איך הרווח הקטן שבין השפתיים הפשוקות שלה שידר מילים ללא קול לחלל האוטובוס, והוא ניסה לנחש לפי התנועות הקטנטנות מה מילות השיר באוזניים שלה.

היתה מחשבה אחת שהדחיק בצהריים, על המוכרת בדוכן הצעיפים שמול החנות שלו, ועל איך המטפחת הסגולה שלה ישבה יפה יפה על הראש המאורך שלה, ורק כמה שערות סוררות פרצו החוצה ונחו לה על המצח בלי שהרגישה בכלל.

מתִי מדחיק מחשבות. הוא דוחק אותן במהלך כל היום כולו לפינות הרחוקות ביותר בדעתו, כדי שלא יפריעו לו להתרכז בעבודתו, בהליכתו, בנסיעתו, בדיבורו, בחייו. הוא מדחיק אותן בכל רגע ובכל שעה מיומו, שומר רגעים קטנים של עונג ותמיהה בקליפסים קטנים של הרהורים. אבל בלילה המחשבות תמיד פורצות החוצה, סוררות וסוערות, מתהלכות סביבו כמו נמלים בעבודתן, מרקדות סביב ראשו ככוכבים בחושך הגדול המקיף אותו. הן משמחות אותו, המחשבות, מארחות לו לחברה בזמן בו הוא בודד יותר מכל, מביאות לשעותיו האומללות דמויות זרות מהיום שחלף.

אבל לפעמים, מתִי מייחל להתחמק מן המחשבות המקיפות, המודחקות. לפעמים, הוא מקווה שיפסיק להדחיק אותן ולשם שינוי, פעם אחת, יחשוב אותן בזמן אמת, רק כדי לראות מה יקרה.