העניין בללכת ברחוב עם אוזניות מחוברות לאוזניים ומוזיקה מחוברת לנשמה, הוא שאפשר ללכת בקצב שכבר לא דמיוני, ולבנות בראש סרטים חצי מציאותיים שאני הדמות הראשית בהם. השיער מכסה לי חצי פרצוף וחצי מבט, ומי שיסתכל בי מהצד לא יוכל לדעת שאני הולכת באותו רגע בתוך חלום בהקיץ פרטי משלי, אלא אם יבחין בתנועות השפתיים הקטנות המחויכות. האוזניות שלי אטומות לקול, האוזניים שלי אטומות לרעש, והדבר היחיד שאני שומעת הוא הקול הרך באוזן והצלילים המבקשים ממני להאט, למהר, לדלג או לרקוד. סרטים נוצרים ומתפוררים לי בראש במהירות הבזק, צעד אחר צעד לקצב המנגינה ותמונות מחלפות בדמיוני, יוצרות רצף צעדים מיוחד במינו שהופך שוב עוד צעידה פשוטה מהתחנה אל הבית לכמה דקות בלתי נשכחות.

העניין בללכת ברחוב עם אוזניות מחוברות לנשמה ומוזיקה מחוברת לאוזניים, הוא שאפשר להיות לכמה רגעים מישהי אחרת, לגמרי רחוק מכאן, ואף אחד אפילו לא שם לב.