כל כך ריק לי כשאתה חסר.

אני יושבת בחדר העבודה המשותף שלנו וסופרת את הדקות והשניות עד שתחזור. אפילו כשאני מול המחשב ומילים וצלילים ממלאים לי את האויר היבש, עדיין ריק לי כי אתה לא לידי שם כדי לצחוק אתי מהשטויות שאנשים כותבים או להקשיב יחד אתי לשיר חדש שגיליתי.

כשקורה ואני מגיעה לפניך, הרבה לפניך, ואני בבית ואתה במשרד, עוזר לעוד כמה אנשים למצוא את מה שהם מחפשים, אני מסתובבת בחדרים הקטנים שלנו, מקפלת כמה חולצות תועות ומניחה את הטלפון על כנו, ומחכה לשמוע את קול המפתח הנסוב בחור המנעול. לפעמים אני מתיישבת ליד הפסנתר הקטן שלי ומנגנת קצת ושרה, אבל זה לא אותו דבר בלעדיך עומד מאחוריי ומביט באצבעות שלי מרקדות על הקלידים כמו קסם, ומזמזם יחד אתי את המילים שאתה מכיר.

אני חושבת ששכחתי איך זה לחיות לבד, ומזל שאני לא נאלצת לעשות את זה ליותר מכמה שעות ביום.

* *

אני זוכר את השבועיים שבהם לא היית, כשנסעת לכנס ההוא בניו יורק, להרצאה ההיא שכל כך רצית לשמוע. רציתי לבוא איתך, להסתובב איתך בכל אותם מקומות ששנינו רצינו לראות, לראות את העונג על פנייך למשמע המילים מפי המרצה הנערצת, להתגעגע יחד איתך לבית הקטן החם שלנו. בסופו של דבר נאלצתי להשאר כאן ולהתגעגע אלייך לבד.

אני זוכר את הריקנות שכיסתה כל פינה בבית כשלא היית, איך הבנתי פתאום כמה את ממלאה כל חלק בי, כמה אני חי אותך ונושם אותך בכל יום. אבל חיכיתי לך ארבע שנים, ועוד שבועיים לא נראו כמו הרבה זמן.

אני זוכר את ההמתנה לך בשדה התעופה, אני זוכר את המראה שלך רצה אליי, המזוודה הקטנה נחבטת ברצפה מאחורייך, כולך חיוך ושיער אדמוני מקפץ סביבך. התחושה ההיא היתה כמעט כמו התחושה שמילאה אותי כשאמרת לי כן. ארבע שנים חיכיתי לך, והנה את שלי.

כשהגענו יחד הביתה ביקשתי ממך שלא לנסוע לבד יותר, וכשחייכת אליי וצחקת ראיתי מבעד לנצנוץ בעיניים את הגעגוע.

* *

אני חושבת שזה היה אז, בנסיעה שלי לניו יורק, שהבנתי עד כמה אני זקוקה לך. כמה מהר האכזבה שלי על שאתה לא שם פינתה את מקומה לגעגוע עמוק ומטורף אליך. למה לא התגעגעתי אז - למבט שלך כשאתה מביט בי בבוקר, לחיוך המיוחד שאתה שומר לפעמים שאנחנו רוקדים יחד, למגע שלך.

הו, המגע. תמיד המגע. כמה טוב לי להרגיש אותך לצדי, אתי, בתוכי. כמה אנחנו שלמים ברגע הזה, העמוק והנכון מכל, כמה אנחנו שייכים. אפילו הנשימות שלנו מתאחדות והופכות לאחת, כמונו.

לפעמים אני תוהה איך חיכית לי ארבע שנים, איך הצלחת להעביר זמן ארוך כל כך בחלומות וציפיה, בלי לדעת בודאות שיום אחד באמת אניח את כל המגננות שלי מאחור. אבל גם כשאני תוהה מה הייתי היום בלעדיך, ומה היית אתה, איפה היית? - גם אז, אני יודעת שהיית בדיוק באותו מקום, יציב, אמיתי ונכון, מוכן לחכות עד כלות הנשימה והזמן בשבילי.

ומול זה, השעות הספורות שלי ביום בלעדיך נראות כהקרבה קטנה כל כך.

* *

אני לא חושב שאמרתי לך פעם כמה את מרגשת אותי. אני לא חושב שאמרתי לך אי פעם מה אני מרגיש בכל פעם שאנחנו מתקיימים במישור הזה. אני לא חושב שאמרתי לך, אי פעם, איך בכל פעם שאני בתוכך אני מרגיש בדיוק את אותם דברים שעלו בי בפעם הראשונה, איך בכל פעם שאני מביט בעינייך ברגע הזה, הלפני אחרון, אני רואה את המבט שכבש אותי בפעם הראשונה שבה ראיתי אותך.

אני כן יודע שאמרתי לך אינספור פעמים כמה מלאכי הקול שלך כשאת שרה עבורי, כמה יפות האצבעות שלך כשהן רוקדות על הפסנתר, כמה נוצצות עינייך כשאת לוחשת לי מילות אהבה בלילות הקפואים של החורף.

אבל איכשהו אף פעם זה לא נראה מספיק, ותמיד אני רוצה להגיד לך יותר כשאת מביטה בי עם החום האינסופי הזה בעינייך.

* *

בכל בוקר כשאני פוקחת עיניים יש עדיין משהו בי שקופץ, איזה קפיץ שמשתחרר ומתענג על המראה שלך ישן לצדי. איכשהו, אחרי כל הזמן הזה, עדיין אני מצפה לראות סדין ריק וקר ולא את הגוף האהוב שלך שוכב שם על שקע המזרן.

יש בקרים שבהם אני מתאפקת שלא לצווח בהנאה או לדגדג אותך עד שתתעורר, ובמקום זה אני רק מניחה את הראש שלי בשקע הכתף שלך ומניחה לעצמי לשקוע עוד מעט לתוך החמימות הזו.

* *

אני אוהב לצפות בך, יושבת וקוראת, חותכת ירקות לארוחת הערב שלנו או מסדרת תמונות באלבום.

אני אוהב לנשק אותך, את שפתייך הורודות, את לחייך העדינות, את ריסייך הבהירים.

אני אוהב לשקוע בך, להדק את זרועותיי סביבך עד שאת כמעט מתמזגת לתוכי.

אני אוהב לעשות איתך אהבה, לראות את ההבנה והאהבה זורמות אליי מכל מילה ומבט.

* *

אני אוהבת אותך. עד כדי כך.

* *

אני אוהב אותך.