ב-17.90 קניתי לי פיסת נוסטלגיה יקרה מפז.

היא עמדה על המדף, פיסת הנוסטלגיה שלי, בין כל עשרות המוצרים החדשים והעטיפות המנצנצות, ניצבה יחידה בפינה, כמו נעלבת מחוסר יחס.

אבל אני, אני אימצתי אותה אל לבי, כאילו היתה הקופסה השקופה הזו כל עולמי. ואולי באמת היתה, לפני עשור וחצי או יותר.

אבל פיסת הנוסטלגיה הזו נחה עכשיו על המדף שלי, עודה חתומה וסגורה, בל יעז איש להפריע את מנוחתה. כי שלי היא.

נוסטלגיה מתוקה ב-17.90.

כמה התגעגעתי, כמה חלמתי. כמה קיוויתי והתפללתי שיגיע לידיי יום אחד האוצר הזה. כמו שרשרת הכסף שקיבלתי מתנה לפני שש עשרה שנה ואבדה לי שבועיים לאחר מכן, כמו התמונות האבודות מימי ילדותי, כמו זכרון השמלה הירוקה שכה אהבתי.

זה לא שוקולד. זה זכרון. וכל כך הרבה אושר טמון בו.