דפוקה אחת.

מוח דפוק, לב דפוק, הכל דפוק. כמה מטומטמת אני יכולה להיות?

מתחשק לי להלום עם הראש בקיר ואז לדחוף אותו לחור שיווצר.

כבר יומיים שהמשפט היחיד שמתנגן לי בראש הוא "הנה אני מתחילה".

הנה אני מתחילה שוב.

כאילו שלא הספיקו לי פעמיים, שתי כוויות, שני לבבות שבורים, שני גופים רועדים.

שוב הגעגוע, שוב הרעד, שוב התשוקה, שוב הרצון. למה הרצון? למה אני כל כך רוצה מישהו שיהיה אתי בחיים האלה? אני מספיק חזקה בשביל עצמי, ואני טובה יותר מכל גבר שנולד אי פעם, אני יודעת את זה, ועם זאת, זה כל כך קשה להחדיר את המסר הפשוט להבנה הזה ללב העקשן שלי.

מנוחה של כמה חודשים, סיפוק עצמי, תחושה של גאווה ושמחה ואושר בחיים שייצבתי לי, ואז, בום! - משהו בתוכי מתעורר ואני לא מסוגלת עוד ללכת ברחוב מבלי לתהות איך יהיה ללכת באותו רחוב בידיים שלובות, ואני לא מסוגלת לראות גבר חוצה את השביל מבלי לחשוב אם אולי הוא -

את כל הקללות שאני יודעת הייתי מוציאה על עצמי ברגעים האלה, אבל אני לא יודעת מספיק, ולא מנומס לקלל את עצמי כשעצמי שומעת.

ועדיין נשאר הרצון העצום הזה לאהבה, למישהו שיהיה שם, לחיבוק הזה, למגע, למבט, לרגש - כאילו שאני לא יודעת כבר יותר מדי זמן שמכל זה יוצא רק רע בסופו של דבר. אבל הבעיה היא, שאני לא יכולה לחיות עם החור הזה בלב, וזה מה שזה, חור. בור. מכתש. אולי אם אזרוק לתוכו מספיק דיסקים ותמונות ורגעים אצליח למלא אותו ולהתעלם, כי זה מה שאני אמורה לעשות - להתעלם. כאילו זה לא שם, כאילו מעולם לא רציתי משהו אחר, חיים אחרים. אני לא אמורה לרצות.

אמור להיות לי טוב כאן, ובמקום זה אני לא מפסיקה לחפש אחר מה שאמור להיות טוב יותר.

אבל הפעם אני אנצח. אני אהיה מספיק חזקה. אני אציף את עצמי בשירים, בתמונות, באנשים - עד שלא יהיה לי רגע לחשוב על החסר, עד שהבור הזה יעלם מעצמו. הוא יהיה חייב להיעלם, כשלא אשים לב. הדברים האלה נמצאים רק כשנותנים להם מקום.

אז תשתקי, דפוקה, ותפסיקי לחשוב על מה שאין לך ולא יהיה. ותכניסי קצת הגיון ללב השרוט הזה שלך.

רות סוף.