כבר שנים שאת מחפשת בית.

למן היום שעזבת בית אחד את מחפשת בית אחר, חדש, שלך.

את כבר לא צעירה, כפי שהיית כשעזבת

וקמטי דאגה כבר מסמנים מקומם על שפתייך,

אז השמחה עוד זרמה בעורקייך

וכל אותם חלומות של דברים שאהבת.

עכשיו הזמן כבר עבר, זה שהקצבת לעצמך

ועדיין אין קול ואין עונה, את לא מוצאת נפש קרובה

בעולם.

       עת את עומדת על סף הדלת של המקום שאמור היה להיות ביתך ונושמת לאחור את פיסות האוויר האחרונות ששייכות לך. זהו יום של חום, אך בתוכך את קרה, והמחשבות על בית מטשטשות את הקירות העירומים למול עינייך.

                      פעם אהבת להיות לבד

                      הבדידות היתה עבורך הרפתקה,

                      ארזת מזוודות, סגרת דלתות בטריקה

                      וספרת מרחקים שווים בכל צעד.

                      מה לאותם חיי סערות

                      הרפתקאות שחיו בדמיונך, בלבך -

                      (אותו לב שכעת מייבב בכאב, דואב)

                      - אל מול הריקנות של כל יום שעובר, ודוהר.

את נוטלת את הארגז האחרון מעל מרצפות האבן, ובנשימה אחת מותירה מאחורייך שנים של הסתגלות, רגעים של מאמץ, ובלא כלום, את נותרת שוב, לבדך. הדירה הבאה תהיה אף צרה יותר, קרה יותר, את יודעת כשבערב את יושבת כבר שעה אל מול דלפק עץ חמים, גביע משונן בידייך.

      דמעות עומדות בקצות עינייך, תלויות בבסיסי משולשים, חריצים, קפואות. את שואפת שוב, אוויר חם מהול באלכוהול ומלח, טעמים של פיתוי והבנה. ניצוץ עיניים ממול תופס את מבטך, ואת בוהה בזוג עיניים כהות, דמעות תלויות מקצוותיהן המשולשים בזוגות, בשלשות. חיוך דהוי מחמם את ליבך, ואת יודעת, זה חיוך של מי ששכח להתאמן, כמוך.

            עת ברחוב מתפוררים האנשים, ואור

            הפנסים מחזיר לך קריצה,

            את מביטה בזר שהפך לידיד

            וחושבת על סופו ותחילתו של סיפור.

            מפתח בידך וכבר את בפנים

            ואורות מעמעמים את החשיכה למולך

            והנה את כבר מעט יותר אופטימית, ותוהה,

            אם אולי המקום הזה כן יהיה ביתך.