כשהייתי בניו יורק, עברה לי מחשבה פרועה כזו בראש, להכנס למספרה הראשונה שתקרה בדרכי ולהסתפר ממש קצר, בצורה מאוד לא אופיינית לי. הרי תמיד היתה האפשרות שאוהב את זה, ואם לא, יכולתי לפטור את זה כשגעון שתקף אותי בהיותי בחו"ל, וכולם היו מבינים את זה. וזו היתה מעין הפתעה שכזו, כשהייתי חוזרת. מן הזדמנות להתחיל משהו חדש, חיים אחרים, דברים שמשתנים במקום אחר והופכים להיות שגרה בבית.

וכמעט עשיתי את זה, אבל השיער הזה הפך כבר להיות מעין סמל שלי, והצהרה, ולמרות שלעתים הוא מתחיל להעיק, ולפעמים באמת נמאס לי, אני עדיין לא מוכנה לחלוטין לוותר על עטרת תפארתי.