אתמול בלילה בדרך חזרה מהעבודה עצרה אותי יללה, ושניה לפני שנכנסתי לרחוב שלי ראיתי חתול פצפון בורח אל מתחת לרכב הקרוב. מתוך מחשבה שהוא שייך לשלושת הגורים החדשים של גברת פנסי שגרה אצלנו בחצר התכופפתי על הברכיים ועם הפנס הזעיר שעל מחזיק המפתחות שלי ניסיתי למשות אותו החוצה ולהביא אותו הביתה. אך אבוי, הקטנצ'יק כנראה טיפס על סבך הצינורות והברזלים ונתקע מתחת למכסה המנוע, וכל מה שיכולתי לראות הוא קורי העכביש בין הגלגלים. הפיצי המשיך לצווח בחוסר אונים עד שנשבר לי הלב כמעט, ושום דבר שאמרתי או עשיתי לא עזר.

החתולה שישבה על גדר האבן והביטה בי מנסה לחלץ את החתלתול נראתה לי מיניקה, והסקתי שכנראה היא האם, ובמאמץ נוסף ניסיתי לגרום לה להתקרב אליי ולהסביר לה שאחד הקטנים שלה תקוע ברכב. אבל עד שהמנומרת הסכימה להתקרב אליי, זה היה רק בשביל להתחכך בי בהנאה וכמעט ליפול מהגדר. וגם כשכבר הצלחתי להביא אותה איכשהו אל מתחת לרכב כדי שתשמע את יללות הפיצי היא רק הביטה במבט דבילי ופנתה לאכול את שאריות האוכל שהשאירו שם השכנים.

אחרי חצי שעה התייאשתי, וכדי לא להרגיש לחלוטין אשמה עם צווחות הפצפון ברקע השארתי לבעלי הרכב פתק קטן על השמשה הקדמית. מזל שתמיד יש לי עט ופנקס בתיק, גם בשבתות שבהן אני עובדת עד 11.

היום בבוקר הצצתי ברכב ההוא שוב. הפתק שלי כבר לא היה שם, ויכולתי לשמוע יללות של חתלתול מהקצה השני של הרחוב, איפה שנמצאים חורבת בית ישן והרבה שיחים ועשבים. זה גרם לי לחייך, כי אני חושבת שהוא שרד את הלילה, בכל זאת.