זה מן עצב כזה שנשאר תקוע בגרון, יושב בדיוק בנקודה שבין סוף הלשון ללוע, איפה שצריך לבלוע. וזה יושב לי שם כבר שעה וחצי, בלי לזוז, בלי לנשום, בלי לקטון או לגדול, פשוט נח לי על קצה הלשון ושר לי בקולה של רונה על הדברים הקשים שבחיים.

דמעות רוצות לצאת והן לא, מכל מיני סיבות שאני לא מבינה, ורק עיניים זרות חוזר ומתנגן, וברקע שירים ליואל בזה אחר זה.

זו תחושה שאי אפשר לתאר, ואני לא יודעת אם היא טובה או רעה כי היא כנראה שתיהן, אבל זה עצוב. עצוב עצוב נורא.

רונה בחיים ממלאת אותי בדידות והערכה בו זמנית.