יצאתי והתחלתי ללכת בלי לדעת לאן אני הולכת. בחוץ היו שמיים שחורים שהתחילו לדהות בקצוות מאורות העיר הכתומים, וסביבי רחשים של לילה אכלו לי את המחשבות. לא ידעתי לאן אני הולכת, וגם לא למה, רק ידעתי שגעגוע גדול בתוכי שואף להגיע אל קצו. זה געגוע שהתחיל מחור קטן, קטנטן אפילו, בשיפולי הבטן שלי, קטן כל כך עד שפטרתי אותו בהינד עפעף. אבל כמו כל דבר שמתעלמים ממנו, גם חור הגעגוע שלי גדל, והוא גדל כל כך עד שלא יכולתי לשבוע יותר - כמה שלא אכלתי וכמה שלא שתיתי לא רוויתי, הכל טבע בחור העצום שהשתכן לי בבטן. אז הלכתי. אני חושבת שניסיתי ללכת הביתה, למקום שאליו הלכו כל החתיכות החסרות מהגוף שלי. אלא שבאמצע הדרך נעצרתי והסתכלתי לשמיים, וכשנפל כוכב וביקשתי להיות כבר בבית, הבנתי שבעצם אין לי מושג איפה הבית נמצא.