אם הייתי יכולה לנעול את עצמי לנצח בתוך רגע אחד, זה היה הרגע של אמצע-אמצע הלילה, שלוש דקות לפני שהשמיים משנים צבע משחור לאדום כהה. לכלוא את עצמי ברגע הזה היה כמו לכלוא עצמי ברגע ללא זמן. לשניות ולדקות לא היתה משמעות עבורי. הייתי נודדת מעיר לעיר, מארץ לארץ, בוחנת כוכבים מכל זווית אפשרית ולומדת את שמותיהם על בוריים. הייתי צופה בזוהר הצפוני מתפשט לרוחב השמיים באיטיות אינסופית, משום שהפעם אין לו צורך לעזוב. שוב. ושוב.
ואולי רק לפעמים היתה עוברת בי דקירה קטנה על שהשארתי את כולם ישנים מאחור באמצע הלילה, והלכתי לתור את השמיים לבדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלאנה