אני לא שייכת לאנשים שבוכים בסרטים רומנטיים. אני יושבת שם מול המסך ותוהה למה הם ממשיכים להביך את עצמם פעם אחר פעם (וופסידייזיז) ותוהה מתי כבר יבינו שהכל היה טעות או תרמית או הטעיה. אבל בסוף, כשהם סוף סוף מתנשקים והכל טוב ושמח, משהו זז לי בפנים ואני תוהה אם באמת יש אנשים שהסיפור שלהם מסתיים ככה. או מתחיל.
חברה אמרה לי לפני כמה ימים שמה שאני כותבת דומה לרומנים הרומנטיים, כי אני כותבת דברים שארצה לקרוא כדי לספק איזשהו דחף בי. והיא צודקת. אני כותבת על דברים שאני רוצה שיקרו. לי. והאבסורד הגדול הוא שאני לא בטוחה שאני באמת מאמינה בכל זה. אבל הייתי רוצה להאמין.
בפעם הבאה שיהיו לי שש שעות פנויות אשב לצפות שוב בגאווה ודעה קדומה. דארסי הזה תמיד מחזיר לי את האמונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלאנה