איזו תחושה מוזרה. אני פוסעת ברחובות תל אביב, אחת בלילה, חושך, ואני לא פוחדת.

המבטים שאני זורקת לאחור נובעים מסקרנות, לא מפחד. החושך עוטף אותי כמעט באהבה.

מה כבר יכול לקרות? אני חושבת; מישהו יתקוף אותי, יפגע בי? יאנוס אותי? את כל אלו כבר עברתי. עברתי והתגברתי והשארתי מאחור. אני חסינה להכל. שום דבר לא יכול לפגוע בי.

תחושה מהממת של חופש שוטפת אותי, ואני צוחקת בקול. איזה עונג נהדר. אני חסינה. אני חופשיה.

לבסוף. סוף סוף.