צד אחד בי, החלק הגדול, מתקומם על אי הצדק; הוא זועק וצועק ומתבוסס בכאב אינסופי ורוצה לקחת כמה שיותר איתו לשאול.
הצד השני, לעומתו, רוצה לשחק אותה כמו גדול, לשבת בצד ולהביט באחרים נלחמים עד זוב דם, ולהתעלם מכל הפניות וההתגרויות עד יעבור זעם.
אני נמצאת איפשהו באמצע.
מאוד פגועה, מאוד כועסת, רותחת עד קצות עצביי וכואבת כמעט יותר מאי פעם. עד כמה שאפשר לכאוב כשאנשים קרובים כל כך מתאכזרים ללא רחמים.
אבל גם לי אין רחמים. אני מניחה לעצמי להשתהות בכאב הזה למשך כמה ימים אומללים, ואז אוציא את עצמי ממנו בכוח. אין לי חיים לבזבז, וכיוון שאני יודעת שהפעם - הפעם הזו וכל פעם אחרת - נהגתי בכל הבגרות וההגיון והסבלנות שאדם יכול לגייס במצבים כאלה; והפעם, אני ממשיכה הלאה בלי תחושות אשמה. אני אמתין מעט כדי לראות אם הכאב יניב תוצאות, ואז אשחה החוצה ממנו כמו בפעמים הקודמות.
אני שורדת מטבעי. עם או בלי אנשים שמבינים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלאנה