האנשים בעיר שלי נחלקים לשתי קבוצות: אלו שהיו בחנות ואלו שלא.

אני רואה אותם ברחוב, באוטובוס, בקניון, וסופרת - זו הצטלמה אצלי לפספורט, זה קנה חצובה, ההיא באה עם שקיות של בורגרקינג מלמעלה וגרמה לי להיות רעבה מאוד באותה משמרת. זה הפך למשחק - פרצוף מוכר מתורגם מיד ללקוח, ועליי לנחש כמה שיותר מהר מה עשה בחנות. לפעמים אני גם זוכרת את השם. לפעמים אני לא זוכרת בכלל. לפעמים הם זוכרים אותי. הלקוחות הקבועים אומרים לי שלום באוטובוס.

לפעמים אני רואה אותם במקומות אחרים, זרים, מחוץ לקניון, וחושבת - כמה מוזר. כאילו לא הגיוני בכלל שתהיה היתקלות כזו מחוץ לטווח העיר המצומצמת הזו. אבל אז אני חושבת: בטח להם יותר מוזר, לראות את הבחורה מהחנות הולכת בצעד נמרץ ברחוב עם אוזניות צמודות לקרקפת, ואפילו לא שמה לב שהם שם. מבחינתם כל הקיום שלי מצטמצם לחנות; מבחינתי הם דמויות עוטות מסתורין שעליי לפענח, טפח אחר טפח בכל גיחה שלהם מבעד לדלת.