אני נוטה להיפתח מהר מדי. זו מגרעה איומה, בעיקר כשיש לי כל כך הרבה הפתעות וכל כך הרבה סיפורי חיים באמתחתי. אני שומעת את ההפתעה בצד השני של הקו, מנסה לדמיין את ידו של האוחז בטלפון מרפה מעט, ואז מתהדקת שוב. אני יודעת שאיש לא מצפה לכל כך הרבה - סיפורים, מקרים, צער? - בבחורה אחת, ודי קטנה. אני לא בטוחה מתי הרגע הנכון לספר דבר מסוים, מתי יהיה כבד מדי, אבל מצד שני ישנן ההשלכות.

כינויי חיבה מסוימים מצמררים אותי וגורמים לי לבחילה; כך גם מקומות מסוימים, תחביבים או ביטויים - מיליון ואחד דברים קטנים שגורמים לי להיזכר, להעלות אסוציאציות לא רצוניות ולרצות לברוח. לפעמים אני חושבת שאני מביאה איתי כה הרבה עבר עד שלא יוכל להיות לי עתיד לעולם; לעולם לא אוכל להתבונן באדם בעיניים נקיות, ללא דעות קדומות ורצונות בלתי ניתנים להשגה.

אני מפחדת שאני יותר מדי. פשוט יותר מדי; יש יותר מדי השלכות, יותר מדי דברים שמגיעים איתי בחבילה הקטנה הזו מכדי שמישהו יוכל אי פעם באמת לחיות איתי.

נחוץ בחור שלא מפחד מאתגרים; רצוי גבוה, כהה ורציני עם קורטוב הומור שחור וידיים גדולות.