שוב לא נרדמת, שוב עיניים טרוטות ונפוחות מחוסר שינה, שוב סופרת דקות ושניות בחשיכה ומקשיבה לצלילי הגיטרה של ג'וני מיטשל נמוגים אל השקט.

אני שוכבת במיטה בחושך, אורות בודדים מסתננים לי לתוך השחור: נורית המחשב הכחולה שמהבהבת להודיע שהוא ישן, שלא כמוני; הזרחן על הפאזל שלצד המיטה שדוהה לאיטו, ספוג זכרונות של אור מלפני שעה; כמה כוכבים תועים שמזרימים קרניים דקיקות שבורות מבעד לחלון; ואני נזכרת: לפני שנתיים שכבתי ככה, במיטה הזו בדיוק, עם אותה נורית כחולה מהבהבת, ובכיתי את עצמי לדעת עד לשינה המבורכת. אז קיללתי את כל אותן שעות העירנות משום שלא הייתי מסוגלת לסבול את הכאב. היום אני סולדת מהן משום שהשינה מעבירה את הזמן מהר יותר, וזמן הוא מה שצריך לעבור כדי שאגיע ליעדים המסומנים לפניי כרגע.

תמונות רצות לפניי בחשיכה, לצלילי clouds: השמלה הישנה שלי, ואיך שהתכווצה ודהתה בניקוי היבש, ואיך שהיא ממלאת תפקיד חשוב הרבה יותר דווקא לאחר הייעוד המסורתי; אני, עומדת ומצלמת בתנוחות מוזרות, נראית כמו סימן שאלה מעוקם באחת מתמונות המאחורי-הקלעים; קלייר, בוכה כשהיא עוזבת בפרק האחרון; הבחור שלי, כולו זיפים וחיוכים ומבט שדוני בעיניים שגורם לי לחייך; מישהי שהיתה פעם חברה שלי ודחפה את עצמה החוצה, מבליחה לרגע ומזכירה לי שיש אנשים שכועסים עליי; והנורית הזו, הכחולה, שלא מפסיקה להבהב לי לתוך המחשבות.

אני חושבת על הפיקניק המתוכנן שלנו בעוד שבוע וחצי, ועל השמלות התלויות לי בארון וממתינות לקיץ שיגיע ויוציא אותן משם, ועל אור הזריחה והקסם שהוא מביא, ועליו. ואני חושבת, אם כבר לא לישון, לפחות שיהיה מסיבה טובה.

ואז מתהפכת לצד השני ומנסה שוב, ללא הצלחה, להירדם.