אני שואלת אותה "מתי אתם מתחתנים", והיא עונה חצי בצחוק "מחרתיים, ואת לא מוזמנת", ואני יודעת שמתחת למעטה הצחוק מסתתרת תקווה אמיתית לקיום החתונה ביום שאחרי מחר. אני צוחקת ומחבקת אותה חיבוק שאומר שאני מבינה ושהרגע יגיע, בזמנו.

אחר כך אני חושבת שאני רוצה לשאול אותה, בעצם, איך זה מרגיש, לדעת. איך זה מרגיש לדעת בוודאות שזה מה שאת רוצה, שזה מה שעומד מולך, שהפסקת לחפש. איך זה מרגיש, לחיות בלי ספקות, בלי פחדים, בלי החשש התמידי שאולי אולי אולי טעית, אולי עשית את הבחירה הלא נכונה.

העניין הוא שברגע שטעית פעם אחת טעות מספיק גדולה, כזו שיש צורך בשנה שלמה לאחריה כדי לחזור לעצמך, לעולם כבר לא תוכלי להרגיש בטוחה מספיק באף החלטה שתקבלי. שכחתי איך זה מרגיש להיות בטוחה במשהו, ואני לא יודעת אם בעצם אי פעם ידעתי בכלל איך זה מרגיש, ואני רק רוצה לשאול אותה, איך. רק כדי לדעת.