הוא מתעקש לתת לי פליס (ב-ס', לא ז') כשאני מתלבשת שלא כראוי לעונה, או כשאני חולה, או סתם כשקר לי, ואני מרגישה חצי מגוחכת ושלושת-רבעי מיוחדת כשאני יושבת באוטובוס עטופה בגוש האפור הזה. אחר כך בלילה אנחנו מנהלים שיחת לילה-טוב ואני עוצמת את העיניים ודוחפת את האף לתוך הפליס הגדול, וכמעט כמעט מצליחה להרגיש כאילו הוא כאן, לוחש לי לתוך האוזן.

בבוקר אני מתעוררת וזוכרת שכל הלילה רק חלמתי עליו, וחושבת: בטח תופעת לוואי של שינה מחובקת עם אותו הפליס, ועם אותו הריח.