מה שאני הכי צריכה, הכי צריכה בעולם כרגע, זה אישור חיצוני. שמישהו מבחוץ יגיד לי שאני לא מגזימה, שאני לא ממציאה, שאני לא משייכת הגדרות חזקות מדי לסיטואציות חלשות מדי. אני חיה בפחד תמידי מהרגע של הסטירה, והדבר היחיד שיפיג את הפחד הזה הוא שמישהי אובייקטיבית לחלוטין תבוא ותגיד לי: זה נכון. זה מה שקרה.

כי אני לא מסוגלת. אני יכולה לכתוב את זה. אני מתקצרת בווטסאפ לנשים נפלאות שהן חלק מחיי את החלק הזה בחיי וכותבת: יצאתי ממערכת יחסים מתעללת. להגיד? בקול? הייתי נשואה פעם. התגרשתי. המילים האחרות לא יוצאות.

אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי אחרי שהבנתי, אחרי ששחזרתי חוויות, אחרי שקראתי חוויות של אחרות והזעזעעתי עד עמקי נשמתי ואז פתאום הבנתי שגם לי זה קרה והתעלמתי עד עכשיו - - - אני קוראת וכתוב שם: אונס. הוא אנס אותי. 

אבל זה לא כתוב הרבה. 

בפוסטים החדשים יותר, אלו שכבר נמצאים בפלטפורמה אחרת, גם זה לא כתוב אם זה עליי ישירות. אני יכולה לכתוב (ולדבר) על ג'סיקה ג'ונס, על העימות עם האנס, אני יכולה לכתוב על עשרות מקרים אחרים ולהגיד את המילה אונס בכל הטיותיה האפשריות - חוץ מאשר עליי. כשאני מנסה להסביר מה הוא עשה לי אני נאלמת. 

שזה מגוחך, כי הפחד שלי מלהגיד את זה בקול מגיע מהפחד שזה יהפוך לאמיתי יותר עם הדיבור. כמו כישוף, שעל הנייר אין לו כוח אבל ברגע שתתחילי לדקלם את המילים משהו יתחיל לקרות. ומהצד השני, אני צריכה, אני חייבת, לשמוע את זה בקול, בקול אובייקטיבי, כדי לדעת שלא דמיינתי, שאני לא מגזימה, שזה היה אמיתי. 

איך את יכולה בכלל להתגבר על משהו בלי לדעת בוודאות שהוא אמיתי? 

אני כותבת שוב את המילים המפורשות ואני רועדת, למרות ששקט. איך בכלל אני מסוגלת לפתוח את הפה ולהגיד - 

תגידי. תגידי כבר. תגידי כבר נו תגידי, זה קרה וזה לא ישנה את המציאות אם תמשיכי לבלוע את המילים. תגידי תגידי תגידי

א ו נ ס

לא יכולה. לא יכולה לא רוצה לא מסוגלת. לכתוב זה קל. זה ללחוץ על מקשים באצבעות זריזות עוד לפני שהמחשבה מסיימת להתהוות. לדבר זה משהו אחר. בשביל לדבר המחשבה צריכה לעבור דרך כל כך הרבה צינורות. כל כך הרבה שרירים צריכים לזוז, כל כך הרבה אוויר צריך להינשם. כל כך הרבה קול צריך להיזרק החוצה. זה חזק מדי. 

איך מוציאים את האמת לאור כשהיא מסרבת להיאמר, רק להיכתב? 

אני מנסה לדמיין את הסיטואציה, אני יושבת, עוצמת עיניים, ומישהי שאני לא מכירה עומדת מולי ואומרת: אני מבינה. הוא דרך עלייך, הוא מעך וסחט ופירק ושבר ואנס. הוא אנס אותך, ואת לא ידעת ואת לא ידעת איך לצאת מזה. 

איך לצאת מזה. איך את יוצאת מהסיוט שגורמת ההבנה שהיית כלי. לא אישה, לא בחורה אנושית עם רצונות ורגשות, כלי. חפץ שקיים רק לשימוש שלו, לסיפוק שלו. חפץ. חפץ חפץ חפץ. איך מישהו יכול לגרום לך להרגיש כל כך חסרת חשיבות עד שכבר אין לך דם ונשימה ואת רק דוממת. חי צומח דומם. חפץ.

אני נזכרת בסיטואציות שבהן הייתי אומללה, או נרגשת, או מפוחדת, ולא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי עם מי להרגיש. רק לו היה מותר להרגיש. אם הרגשתי משהו הוא מיד היה מרגיש יותר, כדי שאצטרך להפסיק להרגיש ואהיה חייבת רק להכיל את הרגשות שלו. לשלי לא היה מקום. בעיקר לא לכאב.

"תפסיק, זה כואב לי"

"רק עוד קצת, אני קרוב"

"אבל כואב לי"

"עוד מעט נו"

" תפסיק, בבקשה, זה כואב"

"הנה, אני גומר"

מאיפה זה הגיע עכשיו? למה הייתי צריכה להיזכר בזה? לא חזרתי לרגעים האלה שנים, למה עכשיו. למה אני צריכה עכשיו לזכור את כל הפעמים שביקשתי, שכאבתי, שהתחננתי, שאמרתי - עד שלמדתי לשתוק, כי לדבר ממילא לא עזר. 

אולי בגלל זה אני לא מצליחה לדבר גם עכשיו. קשר השתיקה חזק מדי. 

ואולי זו הבושה. איך אני יכולה לתת שם כזה נורא למשהו שהייתי חלק ממנו? שניסיתי מעט מדי וקצת מדי ומעט מדי זמן לעצור? לימדו אותי בחיים שאונס זה מישהו זר שקופץ עלייך בחוץ. וכוח. הרבה כוח. לא לימדו אותי שזה יכול להיות גם מישהו שאני מכירה, שאוהבת?, מישהו שאני אמורה לרצות בצורה הזאת אבל לא מצליחה כי הוא תמיד תמיד תמיד תמיד מכאיב לי. לא לימדו אותי איך לזהות שהפגם לא אצלי גם כשאומרים לי שהוא כן.

הוא רצה שאעשה ניתוח. אני הקטנה, שתמיד כואב לה בבדיקות, לא הייתי מספיק קטנה עבורו. אמרתי, אבל זה ניתוח שעושים לנשים אחרי לידות, כדי להחזיר למצב שהיה, והוא אמר, אבל ככה יהיה לי כיף יותר, קל יותר, אני ארגיש יותר, את לא רוצה?

לא רציתי. גם ככה הוא הרגיש הכל, למה שארצה שהוא ירגיש יותר.

אני רועדת ולא קר לי, אבל זה מתחיל מהכתפיים ומתפזר אל הגב ואל הזרועות עד שלפעמים האצבעות לא מוצאות את המקלדת. למה אני זוכרת את כל הדברים האלה עכשיו. אני צריכה להפסיק לזכור. 

אולי מישהו יזכור במקומי. אולי מישהו יקח לי את הזכרונות ואת הכאב, ישים בקופסה קטנה ויתייג אותה "אונס", ואז יהיה לי שקט ואני סוף סוף אדע שזו לא רק אני שקוראת לזה ככה, שזה באמת מה שזה היה.