אני מצליחה להתעלם מכל הרע שקורה מסביב, ולהעמיד פנים שרק הדמיונות שלי קיימים, ואני יחד איתם.

באוטובוס אני עוצמת עיניים, נרדמת כמעט, מרפרפת בין שינה לערות ובורחת עם תנועת הגלגלים אל הנשיקה בספריה, הנשיקה שלהם, דבר שתמיד הרגיש לי חסר ונכון כל כך, ועם זאת כל כך שלי, כי הוא שלהם, והם שלי.

ברכבת אני עוצמת עיניים ונרדמת, מתעוררת כל שתי תחנות בהפרשים של חצאי שעות כדי להחליף תנוחה ולנער את היד הרדומה או האוזן הכואבת שעליה נשענתי, וכשעיניי נעצמות שוב, אני שבה אליהם בחדר הקטן שבאחורי הספריה, אל הנשיקה והתשוקה, אל ליטוף השיער האדמוני וסידור הספרים, אל כיבוי האורות ונעילת הדלתות הכבדות, ומה שבא אחר כך.

כשאני עוצמת עיניים וכל מה שאני רואה הוא החושך של המחשבות, אני חיה איתם, עם גיבורי חלומותיי הסודיים, וכשאני אחת מהן, אחת מנשות החלומות שלי, רק הטוב נראה לעין, ובעין עצומה הכל נראה תמיד רך יותר.