כשאני מקשיבה להופיפולה, מתקבצים ענני גשם כבדים וחמורי סבר מעל לראשי, נעים יחד ומסתירים מפניי את השמש הכתומה הדהויה. רוח מתחילה לנשב, תחילה בשקט, אחר ברעש, מניעה את עלי העצים עד לריקוד משונה.

וכאשר מתחילה השירה, נפתחים שערי השמיים בדמיוני, ומהעננים האפורים-כסופים מתחיל לרדת גשם, כבד וסמיך ונישא ברוח העליזה.

השתקפויות של עצים וצלליות פיות עוברות בשלוליות המים ביעף מתחת לעפעפיי הסגורים, העולם מחשיך ומואר מדי רגע, השמש מציצה מבין העננים הכבדים כל כמה רגעים כדי לבדוק את האדמה.

וכשמגיע רגע השיא, הצלילים לוקחים אותי איתם, ואני מתרוממת ממקומי שעל האדמה, נסתרת מעיני הגשם הדומעות מתחת לעץ הגבוה, וקרני השמש נושאות אותי מעלה מעלה, אל מעל לענני העשן והאפר, ואני עפה עם ציפורים אדומות ועם מטוסים רעשניים אל תוך החושך שמעל האור, אל האור שמעל הכל.

תרועות נשמעות בדמיוני, ובנות הרוח שטות לצדי, מרחפות על גלי האויר שהן יוצרות, מרימות את שיערי ונושאות אותי בכפות ידיהן הקלילות, האפורות.

מתחתיי שלוליות המים הולכות וגדלות, ואני מביטה בעולם ההולך ונרטב מרגע לרגע ממרומי מקומי מעל העננים, מעל השמש, והרוח הטובה עוצמת את עיניי עד לשינה הנצחית של הנשמה.