לאחרונה קשה לי ללכת לישון מוקדם. אני צריכה את השעות הקטנות של הלילה שירקדו בתוכי, אני צריכה להרגיש את הלילה נעטף מסביב עד לנקודת הגאות, עד שאין יותר בוקר לראות ואין אור באופק, עד הרגע האחרון.
כשאני נכנסת למיטה בשעות הכי קטנות של האפלה זה מרגיש כמעט נכון, כמעט כאילו אני האדם האחרון עלי אדמות, ובעצם אין לי שום סיבה להקשיב למוזיקה שלי כל כך חלש, כי אין איש מלבדי בעולם החשוך הזה. רק אני והקולות השקטים, והאורות הקטנים שמפוזרים לי בחדר.
ולפעמים, אם אני מחכה עד ממש מאוחר, החלומות הכי נכונים מגיעים אליי, ואני לא צריכה להתאמץ לפני השינה ולחשוב על דברים טובים במיוחד כדי לישון רגוע, כי זה בא לבד. אלו השעות הקטנות שמושכות את היופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלאנה