אני שונאת להכנס לאיי.אמ.די.בי. מכורח ההרגל ולגלות לפתע מקישור של קישור, שהנה מצלמים סרט לאחד הספרים האהובים עליי יותר מכל. זו תחושה של הלם, בתחילה, ואז שיתוק, כמו חצים חדים שננעצים לי בלב מכל זווית אפשרית, ולבסוף תסכול, תסכול ואכזבה עד דמעות. השיתוק הזה, שנובע מההרגשה שאנשים פשוטים כמוני אי שם החליטו שהם טובים יותר ממני, טובים יותר מהסופר או הסופרת הנהדרים שהצליחו להכניס חיים ועולמות שלמים בספר - שהחליטו, בהחלטה שרירותית וקלת דעת שנובעת משיקולים כספיים ועיניים בורקות בירוק, להעביר את הדמויות הנהדרות הללו למסך הרחב, לעולם הרחב, לעולם נטול הספר וחדוות הקריאה - השיתוק הזה יכול לעצור את פעימות לבי. איך יכול אדם שחי את חייו בעולם תרבותי לחוש נחשב יותר, מבין יותר, מיוצר העולם עצמו. איך יכולים במאי, תסריטאי ומלבישה להכניס בפריימים בודדים את שפע הרגשות שעוברים מהמילים הכתובות היטב אל כל קורא וקורא.

ומי, מי, מי, מי, מי, מי יכול להעז בחוצפתו להסריט ספר שכה אהבתי ולהצהיר בזה שהם הבינו את עומק העלילה והדמויות טוב יותר ממני. והרי הסיכויים גבוהים יותר שזו אני, אני הקטנה והזעירה, שהצליחה לחדור לעומק העניינים טוב יותר.

אני זו שלא חיה בסרט.