עט הנוצה החדש שלי מציץ אליי מאחורי גב המחשב,  שכוב על צדו בעדינות לצד המכחולים הישנים וקופסת הדיסקים. ניגודיות גדולה יותר מזו לא אוכל למצוא.

בשביל להגשים חלום ישן קניתי אותו, בשביל החוויה של כתיבה בציפורן בעלת חוד משונן כל כך, שאם אשרוט בו את הנייר יקרע הדף. תמיד שאפתי לתחושה של האחיזה בבסיס הנוצה, כשהשערות הלבנות הדקות מדגדגות את קצה אפי והציפורן חורקת מעט בכתבה על הדף.

אפילו דפים מתאימים יש לי, מעט מצהיבים, עבים וגסים מעט יותר מדפי היומיום שלי. קרועים הם בקצותיהם, מאז תלשתי אותם לפני שנים ממחברת שהרסה את היופי בנייר. עם העט הזה והדפים האלו, יכולתי לכתוב שעות אל תוך הלילה, עם השמלה המתאימה מונחת על כתפיי. חווית המאה התשע עשרה היתה אז מושלמת, והייתי הופכת לאחת מדמויות הרומנים של ג'יין אוסטן ביושבי ליד המכתבה העמוסה שלי בחדר הרחב.

לאור נרות הייתי כותבת, מכתבים ושירים וסיפורים, עד שייבש מעיין מילותיי והמשפטים יעצרו מזרימתם מעמקי מחשבותיי, עד שיכלה בי צורך הכתיבה.

אך בפותחי את צנצנת הדיו הישנה, מכוסת האבק, גיליתי כי הדיו יבש זה מכבר, וכל שנותר הוא גוש שחור מדובלל וכמה טיפות מים אפורים סביבו. בבת אחת שבתי להיות נערת המילניום, כותבת בעט פיילוט עשוי פלסטיק וחיה מול אורו הקורן המלאכותי של צג המחשב.