איך דווקא כשאני חולה נכנסות לי לראש המחשבות הכי עמוקות; איך דווקא כשהדבר שהכי קורץ לי הוא לישון, עולים לי ההרהורים מרחיקי השינה ביותר שקיימים במאגר המחשבות שלי.

אולי דפיקות הפטיש מאחורי האוזניים מעודדות איכשהו את המחשבות הקבורות שם לצאת החוצה אל העל-מודע, ואולי הרגישות הפיזית היא שגוררת אחריה רגישות נפשית גבוהה כל כך.

כך או כך, אני מוצאת את עצמי קודחת מחום באמצע  הלילה, וכשהשינה חומקת ממני דקה אחר דקה ושעה אחר שעה, והנשימה הופכת קשה כל כך, אני מתנחמת בסודות הכי גדולים שלי, בתכנונים לאביב הקרוב, ובסיפורי האהבה הבדיוניים ששורצים באחורי מחשבותיי לילות וימים. יותר לילות, אולי. באחת בלילה שחזרתי את הרגע המאושר בו התארסו זה לזו שתיים מן הדמויות הקרובות ביותר אליי. בשתיים וחצי, לאחר נמנום מקוטע, עצרתי בעד עצמי מלדמות את חיוכה המאושר בפעם האלף, וקפצתי כמה שנים קדימה, אל בוקר שבת קיצית בה מדלגת הבת הקטנה אל מיטת ההורים, ושני ראשים אדומי שיער נשענים בשינת בוקר קלילה אל אותו החזה הגברי. בארבע, לאחר סבב הירדמויות ויקיצות נוסף, ויתרתי סופית על שינה סדירה ללילה הזה, והתחלתי לחשב את מספר האנשים שבוודאי עומדים מאחורי הפקת המחזה שאלך לראות באביב הקרוב. הגעתי למאתיים, ונשברתי. ומן הסתם שכחתי עוד כמה במהלך החישובים ושירי המחזמר בראשי. קצת לפני שבע נרדמתי, לבסוף.

את התהיות לגבי שעות הנסיעה שלי מחר בבוקר, סצינת הבוקר שאחרי של אותו זוג אוהבים והזיות לגבי כמה מדמויות הספר האהוב עליי השארתי לצהרי החג, בו שכבתי שכיבת חצי ישיבה על הכרים המעוכים וספרתי ניירות טישיו לתוך הפח הירוק.

בסופו של דבר נרדמתי גם אז. לא אחרי שהעברתי בראשי את כל הדברים הכי חשובים שעליי לעשות בשבוע הקרוב, לקול הצלצולים באוזניים הכאובות שלי.