את הבחורה מהעבודה שלי לא ראיתי כבר שבועיים וחצי, והתחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר כשהבוסית שלי קיבלה מישהו חדש לעבודה, למרות שכבר היינו מספיק אנשים בצוות כדי לאייש את כל המשמרות. כשהיא לא הגיעה גם לישיבת הצוות שלפני ראש השנה ידעתי בוודאות שמשהו השתנה. זה היה אחרי ששבועיים לא הופיע שמה בלוח המשמרות השבועי.

היום בדקתי טוב טוב בלוח המשמרות החדש, ולא עברה לי שום צביטה בלב כשגיליתי שגם השבוע שמותינו לא נפגשים, ולמעשה, ששמה לא נפגש בשם אף אחד אחר.

קל לי יותר להתמודד עם הרזון שלה מרחוק, כאשר הידיעה עליה היא רק ענן בערפל הגדול שעוטף אותי, מאשר בשש שעות דחוסות של עבודה משותפת בחנות הקטנה מדי שלנו. זה רע, ואנוכי, אבל אני מעדיפה שלא לראות. עיניי חזו במספיק זוועות בחיי הקצרים גם מבלי להידקר על ידי עצמותיה הבולטות.

אז היום, באנחת רווחה נסתרת, שאלתי בחשאי את הבחורה שעובדת אתי לפירוש התעלומה. התשובה נאמרה בעיניים בוהקות, אולי מחשש ואולי מהקלה, ובהטיית יד מצלילה מעל הפה מסגיר הסודות. ועכשיו, אני תמהה האם הרגש שממלא אותי למחשבה עליה מורכב יותר מרחמים או שמא מהערכה, שכן גם להודאה במצבה ולהסכמה לאשפוז נדרשת מידה עצומה של אומץ,  ואולי, אולי יש בה יותר ממה שחשבתי בתחילה, בבחורה השלדית והחייכנית עם צלקות החתכים על הזרועות הגרומות.