בהתחלה הכרתי אותה. היא היתה מגיעה מדי פעם לחנות, גבוהה ודקה וחיוורת, וכל כולה אומרת מן אצילות כזו שקשה היה לי לפענח. פעם אחת הגיעה עם בעלה כדי לקנות משהו, ואחרי שהראיתי להם מפה ומשם במשך עשרים דקות, כבר הכרתי אותם כזוג. הוא עם כיפה על הצד, היא לפעמים עם חצאית ולפעמים עם מכנסיים, תמיד עם קוקו בצבע אגוז קצת מעל העורף. אחר כך גיליתי במקרה שיש להם ילדה, בת שלוש, ושהיא נמצאת בגן אליו הולכות גם האחייניות שלי. הבת שלהם נראית כמו ערבוב של שניהם, בהירה עם שיער האגוז של אמה, והעיניים המעט בולטות של אביה.

מאז אני רואה אותם לפעמים כשאני מגיעה לגן לאסוף את הבנות. לפעמים הוא, לפעמים היא. במסיבת הסיום של הגן ראיתי את שניהם. היא בת 27, אולי 28, הוא שנה-שנתיים מבוגר ממנה וטיפ-טיפה גבוה ממנה. הם מצטיירים לי כזוג חמוד ויפה, בלי יותר מדי גינונים והצגות, כמו משהו שיכול לשמש דוגמה לאנשים אחרים. יש בה משהו מאוד אצילי ובו יש משהו מאוד פשוט, וכשאני רואה אותם ביחד אני משתוקקת לדעת מי הם לבד, איך הם מדברים ומתנהגים, ואם אולי הבחורה הגבוהה הזו, עם הקוקו בצבע אגוז והבגדים הפשוטים, היתה יכולה להיות חברה שלי.

אתמול נתקלתי בשביל פרחים על המדרכה. זה היה בדרך לעבודה, ואני מיהרתי מאוד, אבל כשהבחנתי בפרח נייר זרוק על המדרכה נעצרתי. הוא היה סגול וחיוור וקצת דהוי, כמו פרחי הנייר שמצויים בהמוניהם על זרי הפרחים שמשתמשים בהם בימי הולדת או בתחפושות של נערות הולה. חייכתי והמשכתי, אבל זה לא היה הסוף. אחרי הפרח הסגול היה עוד אחד, ורוד, ואחריו אחד כתום, ועוד אחד ועוד אחד - כל המדרכה היתה מלאה בהם, לאורך רחוב שלם כמעט.

המשכתי ללכת בעקבות שביל הפרחים ותהיתי האם מישהו שיחק חפש את המטמון, סימן שביל מקורי מאוד למישהו שלא יודע את הדרך, או הכין הפתעה מיוחדת למישהי מאוד מיוחדת, או שמא עברה כאן פיה שסובלת מנשירה מאוד רצינית.

כשהגעתי לנקודת הסיום לא יכולתי להמשיך עוד, ובכל מקרה מיהרתי לעבודה, אבל סימנתי בראשי את הנקודה שבה נח הפרח האחרון וחשבתי, לא משנה לאן הגיע מי שהלך בעקבותיו, השביל הזה בטוח הוביל למקום יפה מאוד.

האנשים בעיר שלי נחלקים לשתי קבוצות: אלו שהיו בחנות ואלו שלא.

אני רואה אותם ברחוב, באוטובוס, בקניון, וסופרת - זו הצטלמה אצלי לפספורט, זה קנה חצובה, ההיא באה עם שקיות של בורגרקינג מלמעלה וגרמה לי להיות רעבה מאוד באותה משמרת. זה הפך למשחק - פרצוף מוכר מתורגם מיד ללקוח, ועליי לנחש כמה שיותר מהר מה עשה בחנות. לפעמים אני גם זוכרת את השם. לפעמים אני לא זוכרת בכלל. לפעמים הם זוכרים אותי. הלקוחות הקבועים אומרים לי שלום באוטובוס.

לפעמים אני רואה אותם במקומות אחרים, זרים, מחוץ לקניון, וחושבת - כמה מוזר. כאילו לא הגיוני בכלל שתהיה היתקלות כזו מחוץ לטווח העיר המצומצמת הזו. אבל אז אני חושבת: בטח להם יותר מוזר, לראות את הבחורה מהחנות הולכת בצעד נמרץ ברחוב עם אוזניות צמודות לקרקפת, ואפילו לא שמה לב שהם שם. מבחינתם כל הקיום שלי מצטמצם לחנות; מבחינתי הם דמויות עוטות מסתורין שעליי לפענח, טפח אחר טפח בכל גיחה שלהם מבעד לדלת.

היום נצנץ אליי עגיל מרצפת הקניון כשיצאתי מהעבודה. זה כבר אינסטינקט, מה שגרם לי להתכופף מיד ולהרים אותו. זו הנטיה הזו לאסוף דברים, בכל מקום ובכל מצב, בעיקר דברים שניכר כי מישהו איבד אותם. זה כמעט לא משנה מה אעשה איתם אחר כך, באיזו מגירה יאגרו אבק, העיקר שלא ישארו מיותמים על איזה שביל או באיזה פח. כמו הנייר עם שמות האנשים המוזמנים למסיבה ומה עליהם להביא שמצאתי בפארק, כמו הטבעת לרגל שחייכה אליי ממדרכה רחוקה ברחובות, כמו הבקבוק הזעיר שאספתי מבין הקוצים בשדה לפני שנים; אפשר לומר שאני אוספת דברים שהולכים לאיבוד. כל אבידה כזו נאספה למקום מיוחד בי, כאילו אם אוהב את הדברים האלו מספיק, אם אתן להם את תשומת הלב שבעליהם המקוריים היו נותנים להם לו לא הלכו לאיבוד, העולם יתיישר מעט.

וכמובן, מכיוון שהייתי רוצה שהמאסף שלי ידאג לאבידות שלי באותה דרך, במקום להשאירן זרוקות על המדרכה באיזה רחוב שכוח אל.

יש בחורה שנוסעת לפעמים בקו שלי, עולה קצת אחרי ויורדת בתחנה שלי. היא סובלת מפיגור קל, או תסמונת דאון, אני לא בטוחה בדיוק מה אבל אפשר לראות לפי צורת ההליכה והראש.

ביום חמישי בצהריים כשחזרתי באוטובוס מתל אביב היא שוב עלתה כמה תחנות אחרי, הפעם לא לבד. קרה והיא ובעלה (אני יודעת שהוא בעלה כי לשניהם היו טבעות) התיישבו בדיוק בספסל הריק שלפניי, וכל הדרך הם היו שם מולי. ראיתי מיד שגם הוא סובל ממשהו, אולי אפילו אותה תסמונת בדיוק שיש לה, אבל זה היה הדבר הכי פחות חשוב בעולם כשהוא הניח הראש המעט מעוות שלו על הכתף שלה ונישק לה את הצוואר.

ואני לא יודעת, זה היה מתוק כל כך, הזוגיות הזו שלא מתייפיפת ולא מעמידה פנים פשוט כי בעליה לא יודעים להעמיד פנים, וכל כך שמחתי בשבילה שהיא מצאה מישהו. ורגע אחד חייכתי בחיבה עם "לחיות נכון" של רונה באוזניים, כי איכשהו זה נראה לי הכי לחיות נכון באותו רגע, ורגע אחר כך זה קצת העציב אותי, כי זה כנראה טהור ואמיתי יותר מכל מה שאוכל לקוות לו אי פעם.

לבחורה שישבה לידי בתחנת האוטובוס היום בבוקר היה בצל בתיק.

היא נראתה מופתעת למדי כשגילתה אותו שם, וגיחכה כשהוציאה אותו, אחר כך החזירה אותו, ואז שוב הוציאה אותו כדי להסתכל בו בתמיהה.

וזה העלה בי כמה השערות לגבי נוכחות הבצל בתיקה:

1. הוא שם כדי למנוע עין הרע, למרות שזה אמור להיות שום. אולי העין הרע אצלה הוא שכחה אובססיבית, ולכן שכחה שהוא שם.

2. בפעם הקודמת שהיתה בקניות אצל הירקן נקרעה לה שקית הבצלים ואת הבצל האחרון שלא נכנס לשקיות האחרות הכניסה לתיק ושכחה אותו שם.

3. היא אוהבת לאכול בצלים לא שטופים, לא מקולפים ולא מבושלים.

4. החבר שלה שם לה את הבצל בתיק כהפתעה, להזכיר לה שהוא אוהב אותה, כי כמו שלבצל יש הרבה שכבות, כך גם לאהבה שלהם, וכמו שלבצל יש ריח שעושה דמעות אבל טעם נהדר, כך גם האהבה שלהם טובה יותר ממה שנראה כלפי חוץ, וכמו שבצל תמיד ישאר בצל, כך גם הם תמיד ישארו, ובכן, יחד.

5. הבצל פשוט שם.

6. מישהו מאוד התרגז עליה וחשב שבצל בתיק תהיה נקמה ראויה.

7. היא העזה להכניס קנדר לחבורה שלה.

אני מעדיפה את 4.