לפעמים מטריפה אותי הידיעה שזה אתה; שאיכשהו הצלחתי, ממש הצלחתי, למצוא אותך בין ים האנשים האלו מסביב.

והידיעה הודאית הזו שהפעם זה נכון.

כשאני קמה בבוקר משינה כבדה ונטולת חלומות ועל הלחי יש לי צלקת מקפלי הכרית, אני תוהה בתוך כמה זמן היא תיעלם והאם כשנישן יחד גם אתה תטביע את חותמך על עורי בזמן שאשן.

לילה, כמעט בסופו של החג הכי ארוך אי פעם. מסביב הכל חשוך, ואנחנו בחיבוק האחרון לפני נשיקת הלילה-טוב.

"אפשר לגלות לך סוד?" אני שואלת, בהחלטה של רגע.

"תמיד." הוא עונה.

אני כמעט מהססת לרגע (הרי שום דבר עוד לא רשמי כרגע), ואז אומרת, "קניתי שמלה."

"שמלה?"

"לחתונה."

"לחתונה שלך?"

"כן," אני לוחשת.

"לחתונה שלי?" ואני שומעת את הרעד בקולו.

"כן."

זה היה הערב הכי טוב שלנו עד כה.

קשה לי להירדם אחרי שאתה אומר לילה טוב. כאילו הידיעה שאתה שם ואני פה, כל כך קרובים אבל מנותקים לשארית הלילה, מרחיקה ממני את השינה.

וכל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת, או אומרת - יכולתי להירדם כך, בתנוחה הזו. ולישון כמו שלא ישנתי מעולם.

לב מול לב, והדבר היחיד שאני רוצה הוא לישון איתך למשך שארית לילותיי.