אני בדרך כלל לא נוהגת להתייחס לסערות ברשת. לא באופן פומבי, בכל אופן. בחוגים הקטנים של של המשפחה והאנשים שקרובים אליי, והגבר היקר שלי שיודע בדיוק איך להקשיב, אני אומרת מה שיש לי להגיד, אבל אני לא אוהבת לפתוח דיונים ציבוריים מדי.

הבעיה היא שהפעם זה נחת עליי ברגע ובמקום ובזמן מאוד רגיש. וכמה שאני מנסה, אני לא יכולה להתעלם.

אז אני לא מתכוונת לצאת בראש חוצות הפייסבוק ולצעוק, אבל כאן, בבמה הפרטית האנונימית שלי, גם המילים הקטנות שלי יכולות להופיע.

שמעתי את שני השידורים. את הראשון, זה שבו היא* רומסת כל טיפת כבוד עצמי שנשארה לבחורה המסכנה, ואת השני, שבו היא מתנצלת, לכאורה. במובן מסוים השני גרוע יותר. יש שם כמה משפטים שכבר לא יצאו לי לעולם מהראש. היא לא מתכוונת לפגוע בבחורות שבאמת עברו אונס, והיא לא מדברת כאן על אלו שבאמת חוו טראומה, אבל לה, הגדולה והנפלאה מכולם, יש יכולת לקבוע מהי טראומה אמיתית ומהי טראומה "מנופחת", ולא, אם את עוברת חוויה משפילה עם מישהו שאת מכירה שלוש שנים, זו כנראה לא טראומה ובטח שלא תקיפה מינית.

חשבתי שהימים של ההתעסקות בזה עברו. חשבתי שעברתי את הגרוע מכל כשהתפוצץ לפני כמה שנים סיפור "המרכז לאמנות הפיתוי" והבנתי מה באמת קרה לי. אז חשבתי. יש דברים שאי אפשר באמת לשכוח.

כמו הרגע שבו מבינים שהאדם שעליו סומכים יותר מכולם עשה את הבגידה הנוראית ביותר; ואיתו גם האדם השני במעגל הסובבים. או הרגע, שנים אחרי, שפתאום נוחתת ההבנה שכל הפעמים ההן ששכבתם, וכאב לך נורא, וביקשת שיפסיק, והוא ביקש רק עוד קצת אז המשכת ושתקת; או הפעמים שהעיר אותך באמצע הלילה כי עומד לו והוא רוצה, ואמרת שלא כי את עייפה ואת רוצה לישון, אבל בסוף נכנעת כי הוא התחנן ורצית שישתוק ויתן לך לישון; הרגע שבו מבינים מה זה באמת היה. או כשלבסוף, שוב שנים אחרי, את שוכבת שוב, עם מישהו אחר, מישהו שחיכה לך הרבה זמן ומכיר אותך באמת, ואז מבינה איך זה באמת אמור להיות.

זה לא פחות גרוע כשזה מישהו שמכירים, כשזה מישהו שסומכים עליו. זה רק הופך את ההשפלה לעמוקה יותר. וכן, *, זה יכול לגרום לרצון למות, וזה יכול לגרום לך לא לרצות לעשות יותר כלום עם אף אחד, אף פעם.

אבל כנראה שאת יודעת יותר טוב. כי קראת בוויקיפדיה.

______________

* ורדה רזיאל ז'קונט, 103FM

הוא אנס אותי, אז, לפני שלוש שנים.

שוב

ושוב

ושוב.

היתה התקופה ההיא שבה הייתי בטוחה שהוא עקב אחריי. כמה פעמים ראיתי מישהו בגובה הנכון ועם השיער הנכון מאוד מרחוק בכל מיני מקומות שהסתובבתי בהם, ויותר מדי פעמים זיהיתי את סוג הרכב שלו נוסע לאט מדי באיזור המגורים שלי. פעם אחת אני יודעת בוודאות שזה היה הוא, ולכן אני יודעת שלא הזיתי את הכל, ושלפחד שלי אכן היה ביסוס. זה היה כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בסוף ערב ארוך, ומבין המכוניות המעטות שעברו בכביש באותה שעת לילה מאוחרת פתאום צדה עיני אותו רכב לבן מוכר. מתוך אותו פחד בלתי מוסבר לראות אותו בכל פינה הבטתי, ורק אז הבנתי שהוא מאט, וראיתי אותו מביט בי, וזה היה הוא. רגע אחר כך הוא כבר לא היה שם, וכמה דקות לאחר מכן מכרה רחוקה של אמי עצרה ואספה אותי, אבל הזכרון של אותן עיניים שחורות וקרות מביטות בי באמצע הלילה, והידיעה כי הסיבה היחידה שהסתובב שם היתה כדי לנסות למצוא אותי משום שלא היתה לו כל סיבה אחרת להגיע לאיזור בשעה כזו, או בכלל - כל אלו הותירו בי שריטה שאולי לעולם לא תגליד.

לפני כשנה חזרתי מהעבודה ברגל ובאמצע הרחוב הריק פתאום השיג אותי ריח האפטרשייב שלו. כמו מטורפת רצתי כל הדרך הביתה, מביטה לאחור ללא הרף כדי לוודא שאין איש בעקבותיי, ורק כשחזרתי חשבתי לעצמי, משוגעת, למה לו לעקוב אחרייך עכשיו. הרי עבר כל כך הרבה זמן.

בצד ימין אני מזיעה יותר

בצד ימין השיער גדל לי מהר יותר

בצד ימין עור הפנים שלי חלק יותר

השד הימני שלי גדול מעט יותר מזה השמאלי

אני נוטה לישון יותר על צד ימין

קריאה במאוזן קלה לי יותר מצד ימין

בצד ימין הציפורניים שלי גדלות מהר יותר

ורק כף הרגל הימנית שלי קטנה יותר.

לילה, כמעט בסופו של החג הכי ארוך אי פעם. מסביב הכל חשוך, ואנחנו בחיבוק האחרון לפני נשיקת הלילה-טוב.

"אפשר לגלות לך סוד?" אני שואלת, בהחלטה של רגע.

"תמיד." הוא עונה.

אני כמעט מהססת לרגע (הרי שום דבר עוד לא רשמי כרגע), ואז אומרת, "קניתי שמלה."

"שמלה?"

"לחתונה."

"לחתונה שלך?"

"כן," אני לוחשת.

"לחתונה שלי?" ואני שומעת את הרעד בקולו.

"כן."

זה היה הערב הכי טוב שלנו עד כה.

בכל פעם שאני מתקלחת מתסכל אותי המקום ההוא שאי אפשר להגיע אליו, הנקודה הזו בדיוק באמצע הגב, בין השכמות.

אני מנסה כל מיני שיטות עקיפות, אבל היא לעולם לא תהיה באמת נקיה, ולפעמים אני תוהה אם מצטבר שם כל הלכלוך שאגרתי במשך כל חיי.