חלומות אצלי באים בתקופות. לרוב אני לא זוכרת כלום, וכשאני כן זוכרת אלו חלומות רצופים של כמה ימים ואחר כך שוב שקט.

בשבועות האחרונים אני זוכרת הכל; בדרך כלל לפרטי פרטים. ואלו חלומות כל כך מוזרים עד שאני בטוחה שזה קשור איכשהו למצב שבו אני נמצאת כרגע.

היה החלום על החתולה החדשה, כשישבתי איתה ליד דוכן בכניסה לקניון וסירבתי בתוקף לתת אותה למישהו שלטענתו היה צריך לקבל אותה אבל נטש; היה החלום שבו ידעתי בדיוק מה יקרה בעוד כמה חודשים, בידיעה שזה עדיין לא קרה; החלום על העבודה הקודמת שלי, וזה על אמא שלי שמדברת עם אנשים שמתו מזמן; חלומות מפורטים עד לרמת הדיוק בשעה ובתחושה, כל כך מוזרים עד שלפעמים אני לא מבינה מה מזין אותם, וכל כך טעונים שהם שואבים ממני את כל האנרגיה המועטה שיש בי ואני מתעוררת עוד יותר עייפה ממה שהייתי. בבוקר אני מרגישה כמו אחרי מסע ארוך שאני צריכה לתעד, ולא תמיד יש לי כוח בשביל זה.

בלילה שוב חלמתי על רדיפה. הפעם זו היתה תכנית קריוקי, משהו בקנה מידה עולמי, ואני ועוד כמה ניסינו לתפוס את החבר'ה הרעים שעמדו מאחוריה וגלגלו כספי ענק על רציחות וגניבות. את השותפים שלי איבדתי באיזו סצינה מחרידה ומלאת דם במכבסה עירונית, שבסופה הם נדחסו לתוך המכונות העצומות כדי להעלים ראיות. ואני ברחתי.בעודם רודפים אחריי הגעתי לחנות כובעים ופיצ'פקס, מהסוג שיש המון ברחובות תל-אביב, וכמעט בכיתי מפחד בפני המוכרת שניסתה לעזור לי. החלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות למשטרה, ותוך כדי ההמתנה המייגעת לניידת, הצצתי דרך חלון החנות וראיתי אותם מחפשים אחריי. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, חוץ מאשר בחלומות האלה לאחרונה, והתעוררתי.

בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.

הפייסבוק שולח לי הודעות מוסוות. בעצם, כל העולם שולח לי הודעות מוסוות. בדף הראשי פתאום מופיעה תמונה של חברה שלא ראיתי מזמן, לא דיברתי עם מזמן, והנה היא יושבת לה - עם תינוק.ת. ואני מרפרפת ולבי מתכווץ. בשבוע שלפני פסח הודיעה גיסתי שגם היא מחכה, ואני שמחה, אבל רוצה.

כל כך רוצה.

כבר זמן מה שזה בוער, שורף אותי מבפנים בעוצמה שלא חשבתי שאפשרית. שנינו מסתכלים על ילדים, מחזיקים תינוקת קרובת משפחה שמתחפרת בצווארנו, ומשתוקקים. כמה הכמיהה הזו עמוקה.

אני מנסה להיאחז בקול ההגיון, שזה עוד לא הזמן, שכדאי לתזמן את זה כדי שהתקופה תהיה פחות לחוצה, שעוד לא לחלוטין החלמתי ממחלת הנשיקה של לפני כמה חודשים. אבל ההגיון לא באמת יודע לשכנע. הכריזמה הקלושה שלו מתפוגגת באוויר כשאני חושבת על דבר קטן כזה שיהיה שלי, עם אצבעות רגליים זעירות וריח של עוד-לא-דבקו-בי-ריחות-העולם-הזה ומשהו שמדביק את שנינו עוד יותר, אם זה בכלל אפשר.

אני כל כך רוצה.

אם אתחתן (שוב) תהיה זו חתונת נושא. אני אלבש שמלה ימי-ביניימית-רנסנסית רקומה ותפוחה והוא ילבש חולצה בעלת שרוולים עתירי בד ומכנס מחויט. וכובע. חייב להיות כובע. האיש שלי יהיה גבוה וכהה ועם מעט פרא בעיניים, וכשנעמוד זה לצד זו על רקע שדות ויערות נראה כזוג העומד לקראת ציור דיוקן, יותר מאשר תצלום משותף. הזמנת החתונה תהיה מעוטרת בפינות, ובכתב מסולסל יכתב בה כי המוזמנים מתבקשים לבוא לבושים בהתאם, אם כי הלבוש אינו חובה. יהיו לי פנינים בשיער, והן ינצנצו כשנעמוד מתחת לחופה, משום שזו תהיה חתונה בצהרי היום והשמש תזרח עליהן. ברחבה ינגנו מוזיקה אירית ואנחנו נרקוד לצלילי greensleeves בזמן שאחשוב על אליזבת ואיך לעולם לא נישאה, וחבל, כי המון גנים טובים הלכו לאיבוד.

חלומות שאני לא מצליחה להשתחרר מהם הם אולי הדבר הכי מעיק עליי. יום שלם (או יותר) עם תמונות ממשהו שבכלל לא קרה, שלא הייתי רוצה שיקרה.

כמו להתחתן ביום שבו מישהו קרוב מת, או לגלות על המחשב תמונות סקס שלי עם מישהו שאני בשום אופן לא אמורה לשכב איתו, לעולם. לא רוצה. איכס. או לקום בבוקר יום אחד ולגלות שאחותי גזרה לי בשנתי את כל השיער. חרדות חרדות חרדות.

זה גורם לי לתהות האם יש בי הרבה יותר חושך ממה שנראה לעין. האם אני מתעסקת בסקס יותר ממה שראוי, ממה שמותר, ממה שמתאים לי. האם הפחדים שלי גדולים כל כך עד שהם מכסים על כל הצדדים הטובים שבי, עד שאני מפחדת לחיות. אני מתחילה להעניק פרשנויות לכל פרט קטן שאני מסוגלת לזכור, לכל הבעה, לכל מילה. אני הופכת פרויד של עצמי לעצמי בנסיון להבין מה קרה שם ולמה דווקא זה. ואז אני לא מסוגלת לעשות דברים אחרים, כמו להתרכז בסידור המסיבה הקרובה כי כל הזמן קופצות לי תמונות הסקס ההן לראש, או להתרגז מכל דבר קטן שהבחור החדש והגמלוני בעבודה עושה לא נכון, כי החלומות האלו מטרידים את נשמתי.

ודווקא את החלומות האלו אני זוכרת, ארורים יהיו.