בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.

היתה התקופה ההיא שבה הייתי בטוחה שהוא עקב אחריי. כמה פעמים ראיתי מישהו בגובה הנכון ועם השיער הנכון מאוד מרחוק בכל מיני מקומות שהסתובבתי בהם, ויותר מדי פעמים זיהיתי את סוג הרכב שלו נוסע לאט מדי באיזור המגורים שלי. פעם אחת אני יודעת בוודאות שזה היה הוא, ולכן אני יודעת שלא הזיתי את הכל, ושלפחד שלי אכן היה ביסוס. זה היה כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בסוף ערב ארוך, ומבין המכוניות המעטות שעברו בכביש באותה שעת לילה מאוחרת פתאום צדה עיני אותו רכב לבן מוכר. מתוך אותו פחד בלתי מוסבר לראות אותו בכל פינה הבטתי, ורק אז הבנתי שהוא מאט, וראיתי אותו מביט בי, וזה היה הוא. רגע אחר כך הוא כבר לא היה שם, וכמה דקות לאחר מכן מכרה רחוקה של אמי עצרה ואספה אותי, אבל הזכרון של אותן עיניים שחורות וקרות מביטות בי באמצע הלילה, והידיעה כי הסיבה היחידה שהסתובב שם היתה כדי לנסות למצוא אותי משום שלא היתה לו כל סיבה אחרת להגיע לאיזור בשעה כזו, או בכלל - כל אלו הותירו בי שריטה שאולי לעולם לא תגליד.

לפני כשנה חזרתי מהעבודה ברגל ובאמצע הרחוב הריק פתאום השיג אותי ריח האפטרשייב שלו. כמו מטורפת רצתי כל הדרך הביתה, מביטה לאחור ללא הרף כדי לוודא שאין איש בעקבותיי, ורק כשחזרתי חשבתי לעצמי, משוגעת, למה לו לעקוב אחרייך עכשיו. הרי עבר כל כך הרבה זמן.

שאני אף פעם לא מצליחה לשים את הגבול בין האמיתי והבדיוני, בין הרצוי והדחוי, בין החלום לבין הסיוט.

אני לא בטוחה אם אני רוצה להישאר לבד לנצח או להתכרבל כל לילה בזרועותיו של גבר שיגרום לי להגיע לשכחה מוחלטת.

אני ממציאה גיבורי סיפורים שיעשו את העבודה בשבילי ולא בטוחה אם אני באמת רוצה להיות במקומם, או אם הייתי בכלל עושה את מה שהם עשו.

סחף, 1

כשנסחפת לראשונה אל תוך המים חשבת שתטבעי. הם אספו אותך ביניהם, עטפו אותך באלפי זרועות קרירות, שבירות, ומשכו אותך בכוח בל יתואר אל המקום שלא יכולת לקרוא לו בשום שם אחר מלבד האופק. בתחילה נלחמת, כמו אריה, כמו קרנף, אבל הקור שסבב אותך הפך לחום, ודקיקות המים סביבך כמו התעבתה, עד כי לא יכולת להלחם עוד. לא יכולת שלא להישאב לתוכם. נשמת אותם, ובהדרגה הם הפכו לחלק ממך, הפכו אותך לחלק מהם.
האופק ההוא היה ביתך הרעוע משך זמן כה רב עד כי לא זכרת את מראה היבשה. שכחת מקיומה. שכחת מקיומך, כאשר התקיימת בתוך המים. נשמת וחיית את הגלים ועורך דהה עד כי קיבל את צבעם השקוף.
לאחר שנים החליט הים כי די לו, כי די לך, ודחף אותך בחזרה אל החוף. כאשר פקחת את עינייך בתדהמה ממגע החול על רגלייך לא זיהית את המקום, או הדבר. רק לחישת המים סיפרה לך כי האופק שוב רחק ממך וכי היבשה תשוב להיות ביתך. ובנשיקה אחרונה הדף אותך הים מעדנות אל קו המים. אל קו החוף. עורך צרב לראשונה למגע עם הקרקע, כה חיוור ועדין היה לאחר טיפולם של המים. אך הים אוהבך שלח לך פיסות בד זעירות לכסות בן את פצעייך ואת מכאובייך, ועד שעלה בידך לקום על רגלייך לא חשת עוד בכאב.
רק מרגע שעמדת שוב בגב זקוף ונשמת את אוויר היבשה, הבנת מדוע אסף אותך הים, ומדוע החזיר אותך לבסוף. כאשר הבטת אל המרחק, הצלחת לראשונה לראות שנים ועשורים, ודרכים שלא ידעת על קיומן. למרות הפחד מטביעה בהמון, ידעת כי אכן הגיע הזמן לשוב הביתה.

סחף, 2

חשבת שגורלך שיחק בך כאשר הגחת לעולם. חשבת כי היתה זו יריקה שהדפה אותך למרחק כה רב מן המקום שבו הרגשת בבית.
ברגליים נטועות ולשון אילמת עמדת דמומה והבטת בערגה אל המקום שעטף אותך בחמלה כה רבה משך כל חייך. קור עטף אותך במקום החום אליו הורגלת, והעולם החדש נראה כה מנוכר עד כי חששת לפקוח אליו את עינייך. ידעת כי הדבר היה חייב להתרחש, ידעת כי הדרך בה את מנסה לצעוד היא הדרך הנכונה, ולמרות זאת עינייך צרבו למגע האוויר הלא מוכר, וזרועותייך רעדו בצדי גופך מתוך ידיעה כי התהליך עוד לא הגיע לסיומו.
במקום כלשהו בקצה הדרך, ידעת, הוא מחכה לך. אולי הוא חולם, אולי הזה את דמותך בעבר וכעת הוא תר אחרייך, אולי הוא זוכר דבר מה מן המפגש הראשון והאחרון שלכם, לפני זמן כה רב. הוא מחכה, גם אם אינו יודע למה, ואת יודעת כי יהיה עלייך ללכת עד אליו.
וכאשר עולה דמותו בדמיונך, את לא חשה עוד קללה בדחיפתו של הים אותך אל היבשה. את כבר לא רואה עצמך כסחף, אלא חשה כמי שסוף סוף הגיעה אל הבית.

אם הייתי יכולה לנעול את עצמי לנצח בתוך רגע אחד, זה היה הרגע של אמצע-אמצע הלילה, שלוש דקות לפני שהשמיים משנים צבע משחור לאדום כהה. לכלוא את עצמי ברגע הזה היה כמו לכלוא עצמי ברגע ללא זמן. לשניות ולדקות לא היתה משמעות עבורי. הייתי נודדת מעיר לעיר, מארץ לארץ, בוחנת כוכבים מכל זווית אפשרית ולומדת את שמותיהם על בוריים. הייתי צופה בזוהר הצפוני מתפשט לרוחב השמיים באיטיות אינסופית, משום שהפעם אין לו צורך לעזוב. שוב. ושוב.

ואולי רק לפעמים היתה עוברת בי דקירה קטנה על שהשארתי את כולם ישנים מאחור באמצע הלילה, והלכתי לתור את השמיים לבדי.

יצאתי והתחלתי ללכת בלי לדעת לאן אני הולכת. בחוץ היו שמיים שחורים שהתחילו לדהות בקצוות מאורות העיר הכתומים, וסביבי רחשים של לילה אכלו לי את המחשבות. לא ידעתי לאן אני הולכת, וגם לא למה, רק ידעתי שגעגוע גדול בתוכי שואף להגיע אל קצו. זה געגוע שהתחיל מחור קטן, קטנטן אפילו, בשיפולי הבטן שלי, קטן כל כך עד שפטרתי אותו בהינד עפעף. אבל כמו כל דבר שמתעלמים ממנו, גם חור הגעגוע שלי גדל, והוא גדל כל כך עד שלא יכולתי לשבוע יותר - כמה שלא אכלתי וכמה שלא שתיתי לא רוויתי, הכל טבע בחור העצום שהשתכן לי בבטן. אז הלכתי. אני חושבת שניסיתי ללכת הביתה, למקום שאליו הלכו כל החתיכות החסרות מהגוף שלי. אלא שבאמצע הדרך נעצרתי והסתכלתי לשמיים, וכשנפל כוכב וביקשתי להיות כבר בבית, הבנתי שבעצם אין לי מושג איפה הבית נמצא.