אני בדרך כלל לא נוהגת להתייחס לסערות ברשת. לא באופן פומבי, בכל אופן. בחוגים הקטנים של של המשפחה והאנשים שקרובים אליי, והגבר היקר שלי שיודע בדיוק איך להקשיב, אני אומרת מה שיש לי להגיד, אבל אני לא אוהבת לפתוח דיונים ציבוריים מדי.

הבעיה היא שהפעם זה נחת עליי ברגע ובמקום ובזמן מאוד רגיש. וכמה שאני מנסה, אני לא יכולה להתעלם.

אז אני לא מתכוונת לצאת בראש חוצות הפייסבוק ולצעוק, אבל כאן, בבמה הפרטית האנונימית שלי, גם המילים הקטנות שלי יכולות להופיע.

שמעתי את שני השידורים. את הראשון, זה שבו היא* רומסת כל טיפת כבוד עצמי שנשארה לבחורה המסכנה, ואת השני, שבו היא מתנצלת, לכאורה. במובן מסוים השני גרוע יותר. יש שם כמה משפטים שכבר לא יצאו לי לעולם מהראש. היא לא מתכוונת לפגוע בבחורות שבאמת עברו אונס, והיא לא מדברת כאן על אלו שבאמת חוו טראומה, אבל לה, הגדולה והנפלאה מכולם, יש יכולת לקבוע מהי טראומה אמיתית ומהי טראומה "מנופחת", ולא, אם את עוברת חוויה משפילה עם מישהו שאת מכירה שלוש שנים, זו כנראה לא טראומה ובטח שלא תקיפה מינית.

חשבתי שהימים של ההתעסקות בזה עברו. חשבתי שעברתי את הגרוע מכל כשהתפוצץ לפני כמה שנים סיפור "המרכז לאמנות הפיתוי" והבנתי מה באמת קרה לי. אז חשבתי. יש דברים שאי אפשר באמת לשכוח.

כמו הרגע שבו מבינים שהאדם שעליו סומכים יותר מכולם עשה את הבגידה הנוראית ביותר; ואיתו גם האדם השני במעגל הסובבים. או הרגע, שנים אחרי, שפתאום נוחתת ההבנה שכל הפעמים ההן ששכבתם, וכאב לך נורא, וביקשת שיפסיק, והוא ביקש רק עוד קצת אז המשכת ושתקת; או הפעמים שהעיר אותך באמצע הלילה כי עומד לו והוא רוצה, ואמרת שלא כי את עייפה ואת רוצה לישון, אבל בסוף נכנעת כי הוא התחנן ורצית שישתוק ויתן לך לישון; הרגע שבו מבינים מה זה באמת היה. או כשלבסוף, שוב שנים אחרי, את שוכבת שוב, עם מישהו אחר, מישהו שחיכה לך הרבה זמן ומכיר אותך באמת, ואז מבינה איך זה באמת אמור להיות.

זה לא פחות גרוע כשזה מישהו שמכירים, כשזה מישהו שסומכים עליו. זה רק הופך את ההשפלה לעמוקה יותר. וכן, *, זה יכול לגרום לרצון למות, וזה יכול לגרום לך לא לרצות לעשות יותר כלום עם אף אחד, אף פעם.

אבל כנראה שאת יודעת יותר טוב. כי קראת בוויקיפדיה.

______________

* ורדה רזיאל ז'קונט, 103FM

הייתי רוצה שפעם אחת בחיים תהיה לי תקופה שתהיה כולה שלי.

אבל עד שסוף סוף הרגע הגדול שלי מתקרב, הכל מתפרק מסביב.

עכשיו אחותי מתגרשת, והתהליך כנראה יקח כמה חודשים, ויתכן שהיום חוותה אירוע מוחי מסוג כלשהו שבגללו נאלצנו להגיע למיון,

וכל מה שאני מסוגלת לחשוב הוא -

רבאק, למה העולם לא יכול להיות בשקט לכמה חודשים כדי שאוכל ליהנות מהאושר שלי בלי להרגיש נקיפות מצפון?

כי עכשיו איך אוכל להתארס בידיעה שהן רצות מבדיקה לבדיקה; איך אוכל להתחתן בעיצומם של הליכי הגירושים שלה; איך אי פעם אוכל לקבל שקט, רק לכמה חודשים, כדי לקבל את מה ששלי בזכות?

אני אנוכית ורכושנית עד בלי די, אבל בא לי לצעוק - מספיק! גם לי היה קשה כמה שנים טובות. עכשיו הרגע שלי הגיע ונמאס לי שדברים מסביב מנסים להרוס לי אותו. אולי תשתקו כולכם ותתנו לי להיות המרכז פעם אחת בחיי?

היתה התקופה ההיא שבה הייתי בטוחה שהוא עקב אחריי. כמה פעמים ראיתי מישהו בגובה הנכון ועם השיער הנכון מאוד מרחוק בכל מיני מקומות שהסתובבתי בהם, ויותר מדי פעמים זיהיתי את סוג הרכב שלו נוסע לאט מדי באיזור המגורים שלי. פעם אחת אני יודעת בוודאות שזה היה הוא, ולכן אני יודעת שלא הזיתי את הכל, ושלפחד שלי אכן היה ביסוס. זה היה כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בסוף ערב ארוך, ומבין המכוניות המעטות שעברו בכביש באותה שעת לילה מאוחרת פתאום צדה עיני אותו רכב לבן מוכר. מתוך אותו פחד בלתי מוסבר לראות אותו בכל פינה הבטתי, ורק אז הבנתי שהוא מאט, וראיתי אותו מביט בי, וזה היה הוא. רגע אחר כך הוא כבר לא היה שם, וכמה דקות לאחר מכן מכרה רחוקה של אמי עצרה ואספה אותי, אבל הזכרון של אותן עיניים שחורות וקרות מביטות בי באמצע הלילה, והידיעה כי הסיבה היחידה שהסתובב שם היתה כדי לנסות למצוא אותי משום שלא היתה לו כל סיבה אחרת להגיע לאיזור בשעה כזו, או בכלל - כל אלו הותירו בי שריטה שאולי לעולם לא תגליד.

לפני כשנה חזרתי מהעבודה ברגל ובאמצע הרחוב הריק פתאום השיג אותי ריח האפטרשייב שלו. כמו מטורפת רצתי כל הדרך הביתה, מביטה לאחור ללא הרף כדי לוודא שאין איש בעקבותיי, ורק כשחזרתי חשבתי לעצמי, משוגעת, למה לו לעקוב אחרייך עכשיו. הרי עבר כל כך הרבה זמן.

צד אחד בי, החלק הגדול, מתקומם על אי הצדק; הוא זועק וצועק ומתבוסס בכאב אינסופי ורוצה לקחת כמה שיותר איתו לשאול.

הצד השני, לעומתו, רוצה לשחק אותה כמו גדול, לשבת בצד ולהביט באחרים נלחמים עד זוב דם, ולהתעלם מכל הפניות וההתגרויות עד יעבור זעם.

אני נמצאת איפשהו באמצע.

מאוד פגועה, מאוד כועסת, רותחת עד קצות עצביי וכואבת כמעט יותר מאי פעם. עד כמה שאפשר לכאוב כשאנשים קרובים כל כך מתאכזרים ללא רחמים.

אבל גם לי אין רחמים. אני מניחה לעצמי להשתהות בכאב הזה למשך כמה ימים אומללים, ואז אוציא את עצמי ממנו בכוח. אין לי חיים לבזבז, וכיוון שאני יודעת שהפעם - הפעם הזו וכל פעם אחרת - נהגתי בכל הבגרות וההגיון והסבלנות שאדם יכול לגייס במצבים כאלה; והפעם, אני ממשיכה הלאה בלי תחושות אשמה. אני אמתין מעט כדי לראות אם הכאב יניב תוצאות, ואז אשחה החוצה ממנו כמו בפעמים הקודמות.

אני שורדת מטבעי. עם או בלי אנשים שמבינים.

דפוקה אחת.

מוח דפוק, לב דפוק, הכל דפוק. כמה מטומטמת אני יכולה להיות?

מתחשק לי להלום עם הראש בקיר ואז לדחוף אותו לחור שיווצר.

כבר יומיים שהמשפט היחיד שמתנגן לי בראש הוא "הנה אני מתחילה".

הנה אני מתחילה שוב.

כאילו שלא הספיקו לי פעמיים, שתי כוויות, שני לבבות שבורים, שני גופים רועדים.

שוב הגעגוע, שוב הרעד, שוב התשוקה, שוב הרצון. למה הרצון? למה אני כל כך רוצה מישהו שיהיה אתי בחיים האלה? אני מספיק חזקה בשביל עצמי, ואני טובה יותר מכל גבר שנולד אי פעם, אני יודעת את זה, ועם זאת, זה כל כך קשה להחדיר את המסר הפשוט להבנה הזה ללב העקשן שלי.

מנוחה של כמה חודשים, סיפוק עצמי, תחושה של גאווה ושמחה ואושר בחיים שייצבתי לי, ואז, בום! - משהו בתוכי מתעורר ואני לא מסוגלת עוד ללכת ברחוב מבלי לתהות איך יהיה ללכת באותו רחוב בידיים שלובות, ואני לא מסוגלת לראות גבר חוצה את השביל מבלי לחשוב אם אולי הוא -

את כל הקללות שאני יודעת הייתי מוציאה על עצמי ברגעים האלה, אבל אני לא יודעת מספיק, ולא מנומס לקלל את עצמי כשעצמי שומעת.

ועדיין נשאר הרצון העצום הזה לאהבה, למישהו שיהיה שם, לחיבוק הזה, למגע, למבט, לרגש - כאילו שאני לא יודעת כבר יותר מדי זמן שמכל זה יוצא רק רע בסופו של דבר. אבל הבעיה היא, שאני לא יכולה לחיות עם החור הזה בלב, וזה מה שזה, חור. בור. מכתש. אולי אם אזרוק לתוכו מספיק דיסקים ותמונות ורגעים אצליח למלא אותו ולהתעלם, כי זה מה שאני אמורה לעשות - להתעלם. כאילו זה לא שם, כאילו מעולם לא רציתי משהו אחר, חיים אחרים. אני לא אמורה לרצות.

אמור להיות לי טוב כאן, ובמקום זה אני לא מפסיקה לחפש אחר מה שאמור להיות טוב יותר.

אבל הפעם אני אנצח. אני אהיה מספיק חזקה. אני אציף את עצמי בשירים, בתמונות, באנשים - עד שלא יהיה לי רגע לחשוב על החסר, עד שהבור הזה יעלם מעצמו. הוא יהיה חייב להיעלם, כשלא אשים לב. הדברים האלה נמצאים רק כשנותנים להם מקום.

אז תשתקי, דפוקה, ותפסיקי לחשוב על מה שאין לך ולא יהיה. ותכניסי קצת הגיון ללב השרוט הזה שלך.

רות סוף.

את המעשה עצמו, רציתי כבר שיגמר כדי שנוכל להגיע לרגיעה שאחרי. זה היה הדבר היחיד שהתחברתי אליו בכל העסק הדביק והמזיע הזה - השכיבה הרגועה אחר כך, החיבוק העוטף והנשימות המסתדרות לאט לאט. ברגעים האלה, המתרגעים, יכולתי לפעמים להרגיש כמעט באמת שאני נאהבת, והרי זו היתה המטרה של כל זה. בתוך הזרועות המחבקות והנשימות על העורף יכולתי לעצום עיניים ולתת לעצמי להאמין, בלי סיבה בכלל, רק כי יש לי גוף חם לצדי, שבאמת קיים מישהו בעולם שיתן את עצמו למעני, ושבאמת הצלחתי להגיע לנקודת השיא אליה שאפתי כל חיי.

אחרי שהכל קרס עליי, השלכתי מעליי את כל הרגעים האלה, המעשים שתמיד הצטיירו לי מגונים, הנשיקות הדביקות, הזיעה. את הכל השלכתי בחמת הזעם הצודקת שלי ממני והלאה, בקריאות אל לב שמיים כי הכל היה זיוף אחד גדול. רק את החלק הזה לא הוצאתי ממני, את החיבוק שאחרי. רק אותו שמרתי בתחתית הגרון, לא מסוגלת בכלל לצעוק לחלל האויר שכל הזמן ידעתי שמשהו ברגעים האלה הרגיש לי פגום.