הוא שיש לי ריח ממש רע מהפה ואף אחד לא אומר לי.

שאני אף פעם לא מצליחה לשים את הגבול בין האמיתי והבדיוני, בין הרצוי והדחוי, בין החלום לבין הסיוט.

אני לא בטוחה אם אני רוצה להישאר לבד לנצח או להתכרבל כל לילה בזרועותיו של גבר שיגרום לי להגיע לשכחה מוחלטת.

אני ממציאה גיבורי סיפורים שיעשו את העבודה בשבילי ולא בטוחה אם אני באמת רוצה להיות במקומם, או אם הייתי בכלל עושה את מה שהם עשו.

התרעה! התרעה! מלאי המשאלות הולך ואוזל; נא לחדש את המלאי;

יש דברים שאני מסתירה מעיני העולם כולו, דברים שלא סיפרתי מעולם לאיש וגם לא אספר בקולי שלי, פשוט כי נוראי בעיניי להודות כי נפלתי חזק כל כך, וכי יש דברים אינטימיים כל כך בהודאות שכאלה, ואני לא מסוגלת להביא את עצמי לדבר על כך. לפעמים אני חושבת שהייתי מעדיפה לתת לאנשים לחשוב שכן היו שם דברים טובים, שישארו קצת בתוך האשליות שלהם, שלא יסתכלו עליי ברחמים האלה שמופיעים להם בעיניים כשאני מתחילה לדבר על זה. ובגלל זה, ועוד כמה דברים, יש דברים שאני לא מספרת אף פעם.

כמו העובדה שבמשך כל התקופה ההיא הרגשתי מוטרדת מינית, עד הסוף. אני מפחדת לקרוא לזה אונס, כי זה לא היה בדיוק, אבל לפעמים אני משתעשעת במחשבה להתקשר באנונימיות לאחד ממוקדי הסיוע האלה שהמספר שלהם מופיע בסטיקרים על דלתות השירותים הציבוריים, רק כדי לשמוע מה יש להם להגיד בנושא.

בין השאר, ישנם המקרים ההם שהיה נוגע בי בשעות הקטנות של הלילה, לא בצורה החיובית המתוקה, אלא מתוך רכושנות, אחיזות קרות וקשות שנועדו להעיר אותי באחת, מבלי להתחשב בשינה או במצב הרגשי שלי באותם לילות. זה היה נמשך ונמשך, עד שהייתי מתעוררת ומבקשת ממנו להפסיק. וגם אז, הוא עוד היה מנסה, ממשיך, עד שנאלצתי להיכנע, ברוב המקרים, פשוט כדי שאוכל להמשיך לישון כמה דקות ארוכות לאחר מכן.

הרבה פעמים פשוט העמדתי פנים שאני ממשיכה לישון למרות הנגיעות הפולשניות, למרות הניעורים, רק כדי שאולי יטעה ויחשוב אותי לישנה עמוקות ויעזוב. זה מעולם לא עזר.

כמו הפעמים ההן שבהן התעקש לשכב אתי גם כשהייתי חולה, או מוטרדת, או עייפה, או פגועה, בכל מיני תואנות מטופשות שאין לי מושג למה לרגע האמנתי להן, אם בכלל.

כמו כל השקרים, הקטנים והגדולים, שסיפרתי לו ולעצמי בכל פעם, על כמה שזה עושה לי טוב, וכמה שאני נהנית, כשבעצם כאב לי עד עמקי נשמתי וגופי. כמה דקות ושניות ורגשות שספרתי באותם רגעים שבהם הכל שרף לי מבפנים והתפללתי שרק יגמר.

ויש דברים שאני לא מוכנה לספר אפילו כאן, מהבושה והכאב והזכרון, שדוחק בי להדחיק עד כמה שאפשר.

עכשיו אני שמחה באופן כמעט פראי, כמעט אכזרי, על כך ששיקרתי לך כל כך הרבה, על כך שרימיתי אותך בכל כך הרבה דברים.

אתה לעולם לא תדע כמה דברים עשיתי שלא ידעת מהם. לעולם לא תדע כמה שנאתי אותך ואת כל ההרגלים הקטנים והמגעילים שלך בתוך תוכי.

לעולם לא תדע שתמיד, תמיד, זייפתי. בכל פעם. ואתה חשבת שטוב לי.

יום אחד, אחרי שהכל יהיה באמת מאחוריי, אבוא ואגיד לך, בבוטות ובגסות וכשכל מילה שתצא מפי תכוון כדי להכאיב לך, שזייפתי כל אנחת הנאה.

ואז אפילו את זה לא יהיה לך. זו תהיה הנקמה המתוקה שלי.