חלומות אצלי באים בתקופות. לרוב אני לא זוכרת כלום, וכשאני כן זוכרת אלו חלומות רצופים של כמה ימים ואחר כך שוב שקט.

בשבועות האחרונים אני זוכרת הכל; בדרך כלל לפרטי פרטים. ואלו חלומות כל כך מוזרים עד שאני בטוחה שזה קשור איכשהו למצב שבו אני נמצאת כרגע.

היה החלום על החתולה החדשה, כשישבתי איתה ליד דוכן בכניסה לקניון וסירבתי בתוקף לתת אותה למישהו שלטענתו היה צריך לקבל אותה אבל נטש; היה החלום שבו ידעתי בדיוק מה יקרה בעוד כמה חודשים, בידיעה שזה עדיין לא קרה; החלום על העבודה הקודמת שלי, וזה על אמא שלי שמדברת עם אנשים שמתו מזמן; חלומות מפורטים עד לרמת הדיוק בשעה ובתחושה, כל כך מוזרים עד שלפעמים אני לא מבינה מה מזין אותם, וכל כך טעונים שהם שואבים ממני את כל האנרגיה המועטה שיש בי ואני מתעוררת עוד יותר עייפה ממה שהייתי. בבוקר אני מרגישה כמו אחרי מסע ארוך שאני צריכה לתעד, ולא תמיד יש לי כוח בשביל זה.

בלילה שוב חלמתי על רדיפה. הפעם זו היתה תכנית קריוקי, משהו בקנה מידה עולמי, ואני ועוד כמה ניסינו לתפוס את החבר'ה הרעים שעמדו מאחוריה וגלגלו כספי ענק על רציחות וגניבות. את השותפים שלי איבדתי באיזו סצינה מחרידה ומלאת דם במכבסה עירונית, שבסופה הם נדחסו לתוך המכונות העצומות כדי להעלים ראיות. ואני ברחתי.בעודם רודפים אחריי הגעתי לחנות כובעים ופיצ'פקס, מהסוג שיש המון ברחובות תל-אביב, וכמעט בכיתי מפחד בפני המוכרת שניסתה לעזור לי. החלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות למשטרה, ותוך כדי ההמתנה המייגעת לניידת, הצצתי דרך חלון החנות וראיתי אותם מחפשים אחריי. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, חוץ מאשר בחלומות האלה לאחרונה, והתעוררתי.

כשאני קמה בבוקר משינה כבדה ונטולת חלומות ועל הלחי יש לי צלקת מקפלי הכרית, אני תוהה בתוך כמה זמן היא תיעלם והאם כשנישן יחד גם אתה תטביע את חותמך על עורי בזמן שאשן.

קשה לי להירדם אחרי שאתה אומר לילה טוב. כאילו הידיעה שאתה שם ואני פה, כל כך קרובים אבל מנותקים לשארית הלילה, מרחיקה ממני את השינה.

וכל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת, או אומרת - יכולתי להירדם כך, בתנוחה הזו. ולישון כמו שלא ישנתי מעולם.

לב מול לב, והדבר היחיד שאני רוצה הוא לישון איתך למשך שארית לילותיי.

אני צריכה מנוחה, אני צריכה לישון. ויותר מהכל, אני צריכה אותך.

הוא מתעקש לתת לי פליס (ב-ס', לא ז') כשאני מתלבשת שלא כראוי לעונה, או כשאני חולה, או סתם כשקר לי, ואני מרגישה חצי מגוחכת ושלושת-רבעי מיוחדת כשאני יושבת באוטובוס עטופה בגוש האפור הזה. אחר כך בלילה אנחנו מנהלים שיחת לילה-טוב ואני עוצמת את העיניים ודוחפת את האף לתוך הפליס הגדול, וכמעט כמעט מצליחה להרגיש כאילו הוא כאן, לוחש לי לתוך האוזן.

בבוקר אני מתעוררת וזוכרת שכל הלילה רק חלמתי עליו, וחושבת: בטח תופעת לוואי של שינה מחובקת עם אותו הפליס, ועם אותו הריח.