מה שאני הכי צריכה, הכי צריכה בעולם כרגע, זה אישור חיצוני. שמישהו מבחוץ יגיד לי שאני לא מגזימה, שאני לא ממציאה, שאני לא משייכת הגדרות חזקות מדי לסיטואציות חלשות מדי. אני חיה בפחד תמידי מהרגע של הסטירה, והדבר היחיד שיפיג את הפחד הזה הוא שמישהי אובייקטיבית לחלוטין תבוא ותגיד לי: זה נכון. זה מה שקרה.

כי אני לא מסוגלת. אני יכולה לכתוב את זה. אני מתקצרת בווטסאפ לנשים נפלאות שהן חלק מחיי את החלק הזה בחיי וכותבת: יצאתי ממערכת יחסים מתעללת. להגיד? בקול? הייתי נשואה פעם. התגרשתי. המילים האחרות לא יוצאות.

אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי אחרי שהבנתי, אחרי ששחזרתי חוויות, אחרי שקראתי חוויות של אחרות והזעזעעתי עד עמקי נשמתי ואז פתאום הבנתי שגם לי זה קרה והתעלמתי עד עכשיו - - - אני קוראת וכתוב שם: אונס. הוא אנס אותי. 

אבל זה לא כתוב הרבה. 

בפוסטים החדשים יותר, אלו שכבר נמצאים בפלטפורמה אחרת, גם זה לא כתוב אם זה עליי ישירות. אני יכולה לכתוב (ולדבר) על ג'סיקה ג'ונס, על העימות עם האנס, אני יכולה לכתוב על עשרות מקרים אחרים ולהגיד את המילה אונס בכל הטיותיה האפשריות - חוץ מאשר עליי. כשאני מנסה להסביר מה הוא עשה לי אני נאלמת. 

שזה מגוחך, כי הפחד שלי מלהגיד את זה בקול מגיע מהפחד שזה יהפוך לאמיתי יותר עם הדיבור. כמו כישוף, שעל הנייר אין לו כוח אבל ברגע שתתחילי לדקלם את המילים משהו יתחיל לקרות. ומהצד השני, אני צריכה, אני חייבת, לשמוע את זה בקול, בקול אובייקטיבי, כדי לדעת שלא דמיינתי, שאני לא מגזימה, שזה היה אמיתי. 

איך את יכולה בכלל להתגבר על משהו בלי לדעת בוודאות שהוא אמיתי? 

אני כותבת שוב את המילים המפורשות ואני רועדת, למרות ששקט. איך בכלל אני מסוגלת לפתוח את הפה ולהגיד - 

תגידי. תגידי כבר. תגידי כבר נו תגידי, זה קרה וזה לא ישנה את המציאות אם תמשיכי לבלוע את המילים. תגידי תגידי תגידי

א ו נ ס

לא יכולה. לא יכולה לא רוצה לא מסוגלת. לכתוב זה קל. זה ללחוץ על מקשים באצבעות זריזות עוד לפני שהמחשבה מסיימת להתהוות. לדבר זה משהו אחר. בשביל לדבר המחשבה צריכה לעבור דרך כל כך הרבה צינורות. כל כך הרבה שרירים צריכים לזוז, כל כך הרבה אוויר צריך להינשם. כל כך הרבה קול צריך להיזרק החוצה. זה חזק מדי. 

איך מוציאים את האמת לאור כשהיא מסרבת להיאמר, רק להיכתב? 

אני מנסה לדמיין את הסיטואציה, אני יושבת, עוצמת עיניים, ומישהי שאני לא מכירה עומדת מולי ואומרת: אני מבינה. הוא דרך עלייך, הוא מעך וסחט ופירק ושבר ואנס. הוא אנס אותך, ואת לא ידעת ואת לא ידעת איך לצאת מזה. 

איך לצאת מזה. איך את יוצאת מהסיוט שגורמת ההבנה שהיית כלי. לא אישה, לא בחורה אנושית עם רצונות ורגשות, כלי. חפץ שקיים רק לשימוש שלו, לסיפוק שלו. חפץ. חפץ חפץ חפץ. איך מישהו יכול לגרום לך להרגיש כל כך חסרת חשיבות עד שכבר אין לך דם ונשימה ואת רק דוממת. חי צומח דומם. חפץ.

אני נזכרת בסיטואציות שבהן הייתי אומללה, או נרגשת, או מפוחדת, ולא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי עם מי להרגיש. רק לו היה מותר להרגיש. אם הרגשתי משהו הוא מיד היה מרגיש יותר, כדי שאצטרך להפסיק להרגיש ואהיה חייבת רק להכיל את הרגשות שלו. לשלי לא היה מקום. בעיקר לא לכאב.

"תפסיק, זה כואב לי"

"רק עוד קצת, אני קרוב"

"אבל כואב לי"

"עוד מעט נו"

" תפסיק, בבקשה, זה כואב"

"הנה, אני גומר"

מאיפה זה הגיע עכשיו? למה הייתי צריכה להיזכר בזה? לא חזרתי לרגעים האלה שנים, למה עכשיו. למה אני צריכה עכשיו לזכור את כל הפעמים שביקשתי, שכאבתי, שהתחננתי, שאמרתי - עד שלמדתי לשתוק, כי לדבר ממילא לא עזר. 

אולי בגלל זה אני לא מצליחה לדבר גם עכשיו. קשר השתיקה חזק מדי. 

ואולי זו הבושה. איך אני יכולה לתת שם כזה נורא למשהו שהייתי חלק ממנו? שניסיתי מעט מדי וקצת מדי ומעט מדי זמן לעצור? לימדו אותי בחיים שאונס זה מישהו זר שקופץ עלייך בחוץ. וכוח. הרבה כוח. לא לימדו אותי שזה יכול להיות גם מישהו שאני מכירה, שאוהבת?, מישהו שאני אמורה לרצות בצורה הזאת אבל לא מצליחה כי הוא תמיד תמיד תמיד תמיד מכאיב לי. לא לימדו אותי איך לזהות שהפגם לא אצלי גם כשאומרים לי שהוא כן.

הוא רצה שאעשה ניתוח. אני הקטנה, שתמיד כואב לה בבדיקות, לא הייתי מספיק קטנה עבורו. אמרתי, אבל זה ניתוח שעושים לנשים אחרי לידות, כדי להחזיר למצב שהיה, והוא אמר, אבל ככה יהיה לי כיף יותר, קל יותר, אני ארגיש יותר, את לא רוצה?

לא רציתי. גם ככה הוא הרגיש הכל, למה שארצה שהוא ירגיש יותר.

אני רועדת ולא קר לי, אבל זה מתחיל מהכתפיים ומתפזר אל הגב ואל הזרועות עד שלפעמים האצבעות לא מוצאות את המקלדת. למה אני זוכרת את כל הדברים האלה עכשיו. אני צריכה להפסיק לזכור. 

אולי מישהו יזכור במקומי. אולי מישהו יקח לי את הזכרונות ואת הכאב, ישים בקופסה קטנה ויתייג אותה "אונס", ואז יהיה לי שקט ואני סוף סוף אדע שזו לא רק אני שקוראת לזה ככה, שזה באמת מה שזה היה.

חלומות אצלי באים בתקופות. לרוב אני לא זוכרת כלום, וכשאני כן זוכרת אלו חלומות רצופים של כמה ימים ואחר כך שוב שקט.

בשבועות האחרונים אני זוכרת הכל; בדרך כלל לפרטי פרטים. ואלו חלומות כל כך מוזרים עד שאני בטוחה שזה קשור איכשהו למצב שבו אני נמצאת כרגע.

היה החלום על החתולה החדשה, כשישבתי איתה ליד דוכן בכניסה לקניון וסירבתי בתוקף לתת אותה למישהו שלטענתו היה צריך לקבל אותה אבל נטש; היה החלום שבו ידעתי בדיוק מה יקרה בעוד כמה חודשים, בידיעה שזה עדיין לא קרה; החלום על העבודה הקודמת שלי, וזה על אמא שלי שמדברת עם אנשים שמתו מזמן; חלומות מפורטים עד לרמת הדיוק בשעה ובתחושה, כל כך מוזרים עד שלפעמים אני לא מבינה מה מזין אותם, וכל כך טעונים שהם שואבים ממני את כל האנרגיה המועטה שיש בי ואני מתעוררת עוד יותר עייפה ממה שהייתי. בבוקר אני מרגישה כמו אחרי מסע ארוך שאני צריכה לתעד, ולא תמיד יש לי כוח בשביל זה.

בלילה שוב חלמתי על רדיפה. הפעם זו היתה תכנית קריוקי, משהו בקנה מידה עולמי, ואני ועוד כמה ניסינו לתפוס את החבר'ה הרעים שעמדו מאחוריה וגלגלו כספי ענק על רציחות וגניבות. את השותפים שלי איבדתי באיזו סצינה מחרידה ומלאת דם במכבסה עירונית, שבסופה הם נדחסו לתוך המכונות העצומות כדי להעלים ראיות. ואני ברחתי.בעודם רודפים אחריי הגעתי לחנות כובעים ופיצ'פקס, מהסוג שיש המון ברחובות תל-אביב, וכמעט בכיתי מפחד בפני המוכרת שניסתה לעזור לי. החלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות למשטרה, ותוך כדי ההמתנה המייגעת לניידת, הצצתי דרך חלון החנות וראיתי אותם מחפשים אחריי. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, חוץ מאשר בחלומות האלה לאחרונה, והתעוררתי.

היתה התקופה ההיא שבה הייתי בטוחה שהוא עקב אחריי. כמה פעמים ראיתי מישהו בגובה הנכון ועם השיער הנכון מאוד מרחוק בכל מיני מקומות שהסתובבתי בהם, ויותר מדי פעמים זיהיתי את סוג הרכב שלו נוסע לאט מדי באיזור המגורים שלי. פעם אחת אני יודעת בוודאות שזה היה הוא, ולכן אני יודעת שלא הזיתי את הכל, ושלפחד שלי אכן היה ביסוס. זה היה כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בסוף ערב ארוך, ומבין המכוניות המעטות שעברו בכביש באותה שעת לילה מאוחרת פתאום צדה עיני אותו רכב לבן מוכר. מתוך אותו פחד בלתי מוסבר לראות אותו בכל פינה הבטתי, ורק אז הבנתי שהוא מאט, וראיתי אותו מביט בי, וזה היה הוא. רגע אחר כך הוא כבר לא היה שם, וכמה דקות לאחר מכן מכרה רחוקה של אמי עצרה ואספה אותי, אבל הזכרון של אותן עיניים שחורות וקרות מביטות בי באמצע הלילה, והידיעה כי הסיבה היחידה שהסתובב שם היתה כדי לנסות למצוא אותי משום שלא היתה לו כל סיבה אחרת להגיע לאיזור בשעה כזו, או בכלל - כל אלו הותירו בי שריטה שאולי לעולם לא תגליד.

לפני כשנה חזרתי מהעבודה ברגל ובאמצע הרחוב הריק פתאום השיג אותי ריח האפטרשייב שלו. כמו מטורפת רצתי כל הדרך הביתה, מביטה לאחור ללא הרף כדי לוודא שאין איש בעקבותיי, ורק כשחזרתי חשבתי לעצמי, משוגעת, למה לו לעקוב אחרייך עכשיו. הרי עבר כל כך הרבה זמן.

בסופו של יום

אני אוכלת

לבד

אני הולכת לישון

לבד

אני נרדמת

לבד

    (וכבר קר בחדר)

ויום אחר כך, אני מתעוררת

עדיין לבד.

הריחוק הורג אותי.