איזו תחושה מוזרה. אני פוסעת ברחובות תל אביב, אחת בלילה, חושך, ואני לא פוחדת.

המבטים שאני זורקת לאחור נובעים מסקרנות, לא מפחד. החושך עוטף אותי כמעט באהבה.

מה כבר יכול לקרות? אני חושבת; מישהו יתקוף אותי, יפגע בי? יאנוס אותי? את כל אלו כבר עברתי. עברתי והתגברתי והשארתי מאחור. אני חסינה להכל. שום דבר לא יכול לפגוע בי.

תחושה מהממת של חופש שוטפת אותי, ואני צוחקת בקול. איזה עונג נהדר. אני חסינה. אני חופשיה.

לבסוף. סוף סוף.

אני אוהבת לנסוע ולחזור עם אותו נהג אוטובוס, זה נותן לי תחושה של שייכות, של בעלות, כאילו העולם כולו ברשותי ואני מכירה את כולם.

המצח.

השפתיים, עם הגוון העמוק הטבעי והרכות שלהן שאני אוהבת.

כפות הרגליים שלי, אחת קטנה יותר מהשניה, אבל הן לבנות כל כך וישרות כל כך עד שלפעמים הן נראות לי כמו כפות רגליים של פסלי שיש יווניים.

העיניים החומות.

הריסים הארוכים מדי שנופלים בתדירות גבוהה מדי.

החזה שלי, הקטן אך (לאחר שנים רבות של שנאה עצמית) האהוב.

השיניים הישרות, גם אם לא לבנות לחלוטין.

השיער הארוך השופע, שמדגדג לי את הטוסיק כשאני מטלטלת אותו מצד לצד.

הגומה בירך השמאלית.

החיוך

התנועה של סירוק השיער באצבעות כשהוא עף לי לעיניים

הסלסול של קצה הצמה בשתי אצבעות כשאני חושבת

הישיבה ברגליים משוכלות על כיסא המחשב

המבט בעיניים כשאני חולמת בהקיץ

הטבור

הריסים

העפעוף הקל בלי כוונה בזמן ההקשבה למוסיקה

השינה על הצד עם הראש שעון על כף יד אחת

השתיה מספל גדול עם קש

האצבעות שכאילו מנגנות על קלידים בשירים עם פסנתר

השפתיים

העיניים החומות הגדולות

הגומה בירך שמאל

נקודת החן מתחת לגבה השמאלית

הצחוק

הריחוף

הדרך שבה אני גורמת לעצמי להרגיש טוב יותר

לפעמים, בערבים שבהם האורות נראים לי כבוקעים מגופם החמים של נרות, אני עוברת בחטף ליד המראה, ונעצרת כשמשהו מושך לי את העין, הברק של האור על שיערי, צורת אפי בפרופיל, האופן בו הבגד מונח עליי - וחושבת, בלי להתבייש ובלי לחוש אשמה או משקרת בכל מובן - וואו, אני יפה.