Those past days feel like a dream. we stay close to each other, and that's fine like nothing has ever been. I find myself telling him things I didn't know I know.

We spend a lot of time in bed. making love again and again, talking and doing things too perfect to be put into words.

last night we went outside to eat and we danced salsa at the beach restaurant. then we went back and made love that felt like dancing. Justin said nothing ever seemed so perfect as my eyes while we danced, and I didn't know if he ment the dance or the sex. I loved him then more than ever.

Parts of me want this time to never end, but other parts want exactly this more than anything, so we can go back home and start our real life and make every day feel like reality instead of a dream.

but meanwhile I can just look at him sleeping, one arm around me, and I know the best thing in my life is happening, right now, right here. I can see it in his smile. 

I told him that a few nights ago and he said I love you. I smiled even though he couldn't see it, but I knew he felt it by the way his hand tightened around the curve of my breast.

סחף, 1

כשנסחפת לראשונה אל תוך המים חשבת שתטבעי. הם אספו אותך ביניהם, עטפו אותך באלפי זרועות קרירות, שבירות, ומשכו אותך בכוח בל יתואר אל המקום שלא יכולת לקרוא לו בשום שם אחר מלבד האופק. בתחילה נלחמת, כמו אריה, כמו קרנף, אבל הקור שסבב אותך הפך לחום, ודקיקות המים סביבך כמו התעבתה, עד כי לא יכולת להלחם עוד. לא יכולת שלא להישאב לתוכם. נשמת אותם, ובהדרגה הם הפכו לחלק ממך, הפכו אותך לחלק מהם.
האופק ההוא היה ביתך הרעוע משך זמן כה רב עד כי לא זכרת את מראה היבשה. שכחת מקיומה. שכחת מקיומך, כאשר התקיימת בתוך המים. נשמת וחיית את הגלים ועורך דהה עד כי קיבל את צבעם השקוף.
לאחר שנים החליט הים כי די לו, כי די לך, ודחף אותך בחזרה אל החוף. כאשר פקחת את עינייך בתדהמה ממגע החול על רגלייך לא זיהית את המקום, או הדבר. רק לחישת המים סיפרה לך כי האופק שוב רחק ממך וכי היבשה תשוב להיות ביתך. ובנשיקה אחרונה הדף אותך הים מעדנות אל קו המים. אל קו החוף. עורך צרב לראשונה למגע עם הקרקע, כה חיוור ועדין היה לאחר טיפולם של המים. אך הים אוהבך שלח לך פיסות בד זעירות לכסות בן את פצעייך ואת מכאובייך, ועד שעלה בידך לקום על רגלייך לא חשת עוד בכאב.
רק מרגע שעמדת שוב בגב זקוף ונשמת את אוויר היבשה, הבנת מדוע אסף אותך הים, ומדוע החזיר אותך לבסוף. כאשר הבטת אל המרחק, הצלחת לראשונה לראות שנים ועשורים, ודרכים שלא ידעת על קיומן. למרות הפחד מטביעה בהמון, ידעת כי אכן הגיע הזמן לשוב הביתה.

סחף, 2

חשבת שגורלך שיחק בך כאשר הגחת לעולם. חשבת כי היתה זו יריקה שהדפה אותך למרחק כה רב מן המקום שבו הרגשת בבית.
ברגליים נטועות ולשון אילמת עמדת דמומה והבטת בערגה אל המקום שעטף אותך בחמלה כה רבה משך כל חייך. קור עטף אותך במקום החום אליו הורגלת, והעולם החדש נראה כה מנוכר עד כי חששת לפקוח אליו את עינייך. ידעת כי הדבר היה חייב להתרחש, ידעת כי הדרך בה את מנסה לצעוד היא הדרך הנכונה, ולמרות זאת עינייך צרבו למגע האוויר הלא מוכר, וזרועותייך רעדו בצדי גופך מתוך ידיעה כי התהליך עוד לא הגיע לסיומו.
במקום כלשהו בקצה הדרך, ידעת, הוא מחכה לך. אולי הוא חולם, אולי הזה את דמותך בעבר וכעת הוא תר אחרייך, אולי הוא זוכר דבר מה מן המפגש הראשון והאחרון שלכם, לפני זמן כה רב. הוא מחכה, גם אם אינו יודע למה, ואת יודעת כי יהיה עלייך ללכת עד אליו.
וכאשר עולה דמותו בדמיונך, את לא חשה עוד קללה בדחיפתו של הים אותך אל היבשה. את כבר לא רואה עצמך כסחף, אלא חשה כמי שסוף סוף הגיעה אל הבית.

הם אמרו לי שהיא מתה.

הם באו אליי הביתה, לעמוד מולי בפנים אטומים שלא מגלים כלום, לספר לי שהיא איננה. לא יודעת אפילו איך ידעו איפה למצוא אותי.

שאלתי אותם איך הם יודעים שזו היא, ומיד כשהתחילו לגמגם משהו על בדיקת רקמות, ציפורניים ושערות ושיניים, ידעתי שזה שקר. היא לא מתה, והם טועים.

וידעתי שאני אוכיח להם אחרת.

.

הפעם הראשונה שבה הופיעה לי בחלום היתה חודשיים אחרי שנעלמה. היא נראתה רזה יותר, ושחומה יותר, כאילו התהלכה על איזה אי בודד בנסיונות השרדות מיותרים. היא נעצה בי מבט מפציר מעיני הים הסוער שלה ואמרה לי שלא לדאוג, כי היא דואגת לעצמה, ושלא קר לה בלילה. האמנתי לה, ולכן חשתי בטוחה יותר אחר כך.

הפעם השניה שראיתי אותה היתה בחזיון בהקיץ, כמעט חצי שנה לאחר שנעלמה מחיי. זה היה כבר קיץ, וכולם כבר פחות או יותר התייאשו מלמצוא אותה אי פעם.

בדיוק אז, כשישבנו עם הבלשים בחדר מלא עשן הסיגריות עם מאוורר התקרה החורק, שמעתי את קולה קורא לי מבעד לעשן. בתחושה חנוקה מעדתי החוצה, ואיך שנסגרה הדלת מאחוריי ראיתי אותה מולי, רזה עוד יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותה, וכבר לא שחומה בכלל.

"טעיתי, לורה," היא אמרה לי. "טעיתי."

ניסיתי לשאול אותה למה התכוונה, במה טעתה, מה עשתה לא נכון, אבל היא נדה בראשה כאילו שלא היתה מסוגלת עוד לדבר, נתנה לשתי דמעות ליפול מעיניה על כף ידי המושטת, ואז נעלמה.

כשהתעוררתי מהחזיון, יכולתי לזהות דמות אדם בגוש העשן שהסתנן מהחדר הסגור, ועל ידי התנוצצו שתי טיפות מים שנשרו מצינורות המזגן מעליי.

.

ידעתי שאם אוכל לגלות את הסיבה לטעותה, לגלות מה עשתה ולמה טעתה, אצליח למצוא אותה, ובכך להוכיח להם שהיא חיה. יכולתי להרגיש אותה נושמת בחלל האוויר כמו שהרגשתי את לבי פועם.

.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לדירה השכורה הקטנה שבה נראתה לאחרונה. זו היתה הדירה שאריק כתב עליה במכתב שהשאיר אחריו לפני שהלך. דיברתי איתו הרבה באותה תקופה, אחרי שנעלמה, וכל הזמן חזר ועלה נושא המוות. היה לו קשה, הוא אמר. כל כך התרגל לחיות איתה לצדו עד שלא היה מסוגל לחיות בלעדיה. שבתי ואמרתי לו שלא, שלא יעשה זאת, היא עדיין חיה ואם תדע שהלך בגללה ישבר לבה. זה לא עזר. שבעה חודשים אחרי שנעלמה מצאנו אותו, קבור מתחת לשמיכה וחמישה בקבוקים ריקים מתגלגלים סביבו. על הקבר שלו ביקשנו שיכתב שמת מאהבה.

הדירה הקטנה ההיא היתה כל כך מלוכלכת, כל כך דחוסה בזוהמה, עד שידעתי שלא היה שום סיכוי שחיה שם, בתקופה כלשהי.

אבל הכתובת הופיעה ביומן שלה, זה ששרף, כך אמר אריק, ואני המשכתי לחפש. אחרי הכל, הייתי חייבת להוכיח להם שהם טועים.

בדירה שממול נמצאה לי התשובה. האישה השחורה שגרה שם, טלינה, זיהתה אותה עוד לפני שהראיתי לה תמונה. היא זכרה הרבה ממנה, אבל כל מה שיכלה להגיד לי הוא שהיתה חולה, ושנסעה למרפא הודי אי שם בצפון.

.

משם הדרך היתה קלה. כבר ידעתי איפה למצוא אותה, ידעתי איפה חיה ולמה ברחה בלי להגיד מילה. ידעתי למה לא רצתה לגלות לי דבר על המחלה ולמה היתה מוכרחה לעבור את זה לבד.

כשהגעתי לעיירה הקטנה ההיא כיוונו אותי מיד לביתו של המרפא. הוא הסביר לי הכל, ואחרי שנתן לי את מכתב הפרידה שכתבה כשידעה שלא תשרוד את זה, הוביל אותי לבית קטן בקצה העיירה, שם הושיטה לי אישה קטנה ולבנה תינוקת ביהרת שיער עם עיניים של ים סוער.

.

היא איתי עכשיו, בת אחותי. שמה הופ, כי כך קראה לה אחותי.

הם לא האמינו לי כשאמרתי אז שאני ממשיכה לחפש אותה, שהיא עוד חיה. אבל צדקתי. אני רואה אותה בעיניה של הופ, כהות כעיניה שלה עצמה, ואני רואה אותה בתנועותיה של הילדה, בדיבורה, באופיה.

מדי פעם אני לוקחת אותה לבקר אצל שניהם, בשני הקברים. אני אומרת לה שהם אהבו אותה מאוד, אבל היה להם קשה ולכן עזבו. עוד לא סיפרתי לה על המחלה. בינתיים אני רק משחקת איתה שם, ואנחנו שותלות פרחים, שיראו אותה מלמעלה ויתגאו.

מאז שמצאתי אותה היא התגלתה לי בחלום רק פעם אחת. היא הצביעה לכיוון שבו ישנה הופ, חייכה ואמרה לי בשפתיה תודה בלי קול.

היא כבר לא נראתה רזה אז, וידעתי שהיא מאושרת.

Once upon a time there was a boy. The boy loved very much to read and dream about the day he would meet his true love – a beautiful woman, preferably blond, tall, with blue eyes and big boobs. When he wasn’t reading or dreaming the boy loved to study and become the class nerd.

Years passed, and the boy grew up to be a man. He still loved to read and was still a nerd, only now he was also the boss.

One day he met a young girl. The girl was not blond, nor tall, nor did she have blue eyes or very large boobs, but she was still beautiful.

The boy and the girl who was not tall or blond nor had blue eyes and big boobs talked almost every day and became good friends, and the boy fell in love with the girl. But the beautiful girl was also very sad, and the boy was sad too because he couldn’t find out the reason for the girl's sadness.

So the boy kept talking to the not-blond-not-tall girl and in time, as he got to know her, she opened up for him little by little, and she smiled a little more and became a little happier, and soon they became more than just friends.

Then one day, the boy kissed the not-blond-not-tall girl, but she was afraid and she left, and both the boy and the beautiful girl were now sadder than ever.

But then something happened, and the boy suddenly understood the reason why the girl was so sad. So the boy went to see her, and then the not-blond girl told him she was sad because a bad someone, a long time ago, had hurt her very much. That made the boy very sad too, and also very angry at the villain, but since it was a strange land in which you couldn’t draw a sword at someone without having to spend the rest of your days in jail, there was nothing much the boy could do about it.

After the girl who wasn’t blond or tall told the boy the reason for her sadness she became happier every day, and one day she made the boy very happy when she told him that she loved him too.

One day, the boy kissed the beautiful girl, who wasn’t sad anymore, and asked her if she would marry him, even though she wasn’t blond or tall or blue-eyed. The girl smiled and kissed the boy back and said that yes, she would marry him.

And so the boy who loved to read and the beautiful girl who was not blond or tall or blue-eyed got married, and they had a lot of kids and lived happily ever after.

The end

can someone help me, I think that I'm lost here

את נוסעת, נוסעת. מחלון האוטובוס הכל נראה שקוף, דהוי, כמעט נעלם. את לא יודעת לאן את נוסעת, וגם לא אכפת לך.

כנראה היית בפנים עמוק משחשבת, בכחול העמוק ההוא. את עוד רואה את פניו בשעה שאמר לך שהוא עוזב, את עיניו הכהות מתכהות עוד ועוד עת שתקת ושתקת.

ככה זה להיות הראשונה לאהוב והאחרונה לעזוב.

ועכשיו את נוסעת, לחייך שעונה, קפואה, אל הזגוגית הצוננת של החלון הרחב, ידייך כמו אצבעות עכבישים סבוכות יחד בחיקך. בחוץ העולם הולך ומיטשטש לנגד עינייך, ואת - שותקת.

ונוסעת. העיקר לנסוע.

גבולות נחצים עת גלגלי האוטובוס גולשים מעלה ומעלה, והאופק מתיישר מולך, הופך לקו ישר ורציף של עננים על גג העולם. רק שמרי את עינייך שם, את אומרת לעצמך. רק אל תפני את מבטך מהיעד.

ומולך מתגבשת פתאום השתקפות, עת השמש נחבאת לרגע מאחורי ענן תועה, ואת תוהה האם את מישירה מבט אל האופק או שמא אל עצמך, אל תוך עצמך.

את יודעת שהוא יחפש, שישאל, שידאג. את יודעת שיתקשר, והטלפון שהשארת על המיטה המסודרת יצלצל למול עיניו ויבקש ממנו בקול שקט להשאיר הודעה. את יודעת גם שלא ישאיר הודעה, רק יביט אל המכשיר בפליאה ויתהה כיצד עשית זאת, כיצד הצלחת לעזוב ראשונה, למרות הכל.

האוטובוס פונה כעת דרומה, ואת נוסעת היישר אל השמש השוקעת, אל האור, אל תור הזהב.

עכשיו תורך, את יודעת.

והוא יחשוב שאת משוגעת, פסיכית, שאיבדת כל חוט הגיון במחשבתך, אבל זה כבר לא אכפת לך.

לבך נושא תפילה שלעולם לא ימצא אותך, ואת יודעת שהוא לא. את יודעת שהוא יודע, כמו שאת יודעת, שאת עכשיו לבד, ומותר לך להיות לבד.

את מסירה את הפאה הדמיונית מעל ראשך והופכת להיות שוב את-עצמך, הנערה הפרועה והאימפולסיבית שהיית לפני שאימץ אותך אל ביתו ואל חייו.

כזו את רוצה להיות, וזו מי שתהיי. את כבר רואה את עצמך רוקדת חופשיה בדרכים אליהן תקלעי, וחושבת, לאן שהדרך תיקח אותך, איתה תלכי.

לבך שר, ואת עודך שותקת.

הדרך מתפתלת, מתפללת, מולך, ועם כל מייל שעובר את משלימה עם ההחלטה שלא לראותו עוד לעולם, ההחלטה להתגבש אל עצמך לבדך.

טעם שפתיו עוד חבוי בזכרונך, אבל זמזום דק ועדין כבר מכסה על מילותיו האחרונות, ואת יודעת כי בקרוב תכסה גם ההתקלות הבאה שלך על טעמו וריחו. את שוכחת מהר, כשאת רוצה.

ואת רוצה.

סנגריה מתוקה, זה מה שאת רוצה עכשיו.

ואת עוד נוסעת, רחוק ממנו, רחוק ממך, אל החוץ.

lost in a place called america

כבר שנים שאת מחפשת בית.

למן היום שעזבת בית אחד את מחפשת בית אחר, חדש, שלך.

את כבר לא צעירה, כפי שהיית כשעזבת

וקמטי דאגה כבר מסמנים מקומם על שפתייך,

אז השמחה עוד זרמה בעורקייך

וכל אותם חלומות של דברים שאהבת.

עכשיו הזמן כבר עבר, זה שהקצבת לעצמך

ועדיין אין קול ואין עונה, את לא מוצאת נפש קרובה

בעולם.

       עת את עומדת על סף הדלת של המקום שאמור היה להיות ביתך ונושמת לאחור את פיסות האוויר האחרונות ששייכות לך. זהו יום של חום, אך בתוכך את קרה, והמחשבות על בית מטשטשות את הקירות העירומים למול עינייך.

                      פעם אהבת להיות לבד

                      הבדידות היתה עבורך הרפתקה,

                      ארזת מזוודות, סגרת דלתות בטריקה

                      וספרת מרחקים שווים בכל צעד.

                      מה לאותם חיי סערות

                      הרפתקאות שחיו בדמיונך, בלבך -

                      (אותו לב שכעת מייבב בכאב, דואב)

                      - אל מול הריקנות של כל יום שעובר, ודוהר.

את נוטלת את הארגז האחרון מעל מרצפות האבן, ובנשימה אחת מותירה מאחורייך שנים של הסתגלות, רגעים של מאמץ, ובלא כלום, את נותרת שוב, לבדך. הדירה הבאה תהיה אף צרה יותר, קרה יותר, את יודעת כשבערב את יושבת כבר שעה אל מול דלפק עץ חמים, גביע משונן בידייך.

      דמעות עומדות בקצות עינייך, תלויות בבסיסי משולשים, חריצים, קפואות. את שואפת שוב, אוויר חם מהול באלכוהול ומלח, טעמים של פיתוי והבנה. ניצוץ עיניים ממול תופס את מבטך, ואת בוהה בזוג עיניים כהות, דמעות תלויות מקצוותיהן המשולשים בזוגות, בשלשות. חיוך דהוי מחמם את ליבך, ואת יודעת, זה חיוך של מי ששכח להתאמן, כמוך.

            עת ברחוב מתפוררים האנשים, ואור

            הפנסים מחזיר לך קריצה,

            את מביטה בזר שהפך לידיד

            וחושבת על סופו ותחילתו של סיפור.

            מפתח בידך וכבר את בפנים

            ואורות מעמעמים את החשיכה למולך

            והנה את כבר מעט יותר אופטימית, ותוהה,

            אם אולי המקום הזה כן יהיה ביתך.