לפעמים זה מרגיש כאילו יש לי חור, בתוך הבטן קצת למטה לכיוון האגן, במקום שבו כשאני באמת שמחה יש חמימות נעימה ורוגע שמתפשט בפנים. 

אני יכולה להרגיש אותו בעוצמות שונות, כאילו הגודל שלו משתנה אם אני עומדת או יושבת או שוכבת, אבל כשהוא שם אני לא יכולה להתעלם ממנו. 

הוא כמו חור שחור, שואב לתוכו אנרגיות ומטיבציה ושמחת חיים, אני מרגישה אותו עם כל נשימה ולפעמים הוא כל כך ממלא לי את המחשבות עד שאני לא מבינה איך משהו בעצם מורכב מאין מסוגל להיות כל כך נוכח.

חלומות אצלי באים בתקופות. לרוב אני לא זוכרת כלום, וכשאני כן זוכרת אלו חלומות רצופים של כמה ימים ואחר כך שוב שקט.

בשבועות האחרונים אני זוכרת הכל; בדרך כלל לפרטי פרטים. ואלו חלומות כל כך מוזרים עד שאני בטוחה שזה קשור איכשהו למצב שבו אני נמצאת כרגע.

היה החלום על החתולה החדשה, כשישבתי איתה ליד דוכן בכניסה לקניון וסירבתי בתוקף לתת אותה למישהו שלטענתו היה צריך לקבל אותה אבל נטש; היה החלום שבו ידעתי בדיוק מה יקרה בעוד כמה חודשים, בידיעה שזה עדיין לא קרה; החלום על העבודה הקודמת שלי, וזה על אמא שלי שמדברת עם אנשים שמתו מזמן; חלומות מפורטים עד לרמת הדיוק בשעה ובתחושה, כל כך מוזרים עד שלפעמים אני לא מבינה מה מזין אותם, וכל כך טעונים שהם שואבים ממני את כל האנרגיה המועטה שיש בי ואני מתעוררת עוד יותר עייפה ממה שהייתי. בבוקר אני מרגישה כמו אחרי מסע ארוך שאני צריכה לתעד, ולא תמיד יש לי כוח בשביל זה.

בלילה שוב חלמתי על רדיפה. הפעם זו היתה תכנית קריוקי, משהו בקנה מידה עולמי, ואני ועוד כמה ניסינו לתפוס את החבר'ה הרעים שעמדו מאחוריה וגלגלו כספי ענק על רציחות וגניבות. את השותפים שלי איבדתי באיזו סצינה מחרידה ומלאת דם במכבסה עירונית, שבסופה הם נדחסו לתוך המכונות העצומות כדי להעלים ראיות. ואני ברחתי.בעודם רודפים אחריי הגעתי לחנות כובעים ופיצ'פקס, מהסוג שיש המון ברחובות תל-אביב, וכמעט בכיתי מפחד בפני המוכרת שניסתה לעזור לי. החלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות למשטרה, ותוך כדי ההמתנה המייגעת לניידת, הצצתי דרך חלון החנות וראיתי אותם מחפשים אחריי. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, חוץ מאשר בחלומות האלה לאחרונה, והתעוררתי.

בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.