הפייסבוק שולח לי הודעות מוסוות. בעצם, כל העולם שולח לי הודעות מוסוות. בדף הראשי פתאום מופיעה תמונה של חברה שלא ראיתי מזמן, לא דיברתי עם מזמן, והנה היא יושבת לה - עם תינוק.ת. ואני מרפרפת ולבי מתכווץ. בשבוע שלפני פסח הודיעה גיסתי שגם היא מחכה, ואני שמחה, אבל רוצה.

כל כך רוצה.

כבר זמן מה שזה בוער, שורף אותי מבפנים בעוצמה שלא חשבתי שאפשרית. שנינו מסתכלים על ילדים, מחזיקים תינוקת קרובת משפחה שמתחפרת בצווארנו, ומשתוקקים. כמה הכמיהה הזו עמוקה.

אני מנסה להיאחז בקול ההגיון, שזה עוד לא הזמן, שכדאי לתזמן את זה כדי שהתקופה תהיה פחות לחוצה, שעוד לא לחלוטין החלמתי ממחלת הנשיקה של לפני כמה חודשים. אבל ההגיון לא באמת יודע לשכנע. הכריזמה הקלושה שלו מתפוגגת באוויר כשאני חושבת על דבר קטן כזה שיהיה שלי, עם אצבעות רגליים זעירות וריח של עוד-לא-דבקו-בי-ריחות-העולם-הזה ומשהו שמדביק את שנינו עוד יותר, אם זה בכלל אפשר.

אני כל כך רוצה.

לילה, כמעט בסופו של החג הכי ארוך אי פעם. מסביב הכל חשוך, ואנחנו בחיבוק האחרון לפני נשיקת הלילה-טוב.

"אפשר לגלות לך סוד?" אני שואלת, בהחלטה של רגע.

"תמיד." הוא עונה.

אני כמעט מהססת לרגע (הרי שום דבר עוד לא רשמי כרגע), ואז אומרת, "קניתי שמלה."

"שמלה?"

"לחתונה."

"לחתונה שלך?"

"כן," אני לוחשת.

"לחתונה שלי?" ואני שומעת את הרעד בקולו.

"כן."

זה היה הערב הכי טוב שלנו עד כה.

קשה לי להירדם אחרי שאתה אומר לילה טוב. כאילו הידיעה שאתה שם ואני פה, כל כך קרובים אבל מנותקים לשארית הלילה, מרחיקה ממני את השינה.

וכל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת, או אומרת - יכולתי להירדם כך, בתנוחה הזו. ולישון כמו שלא ישנתי מעולם.

לב מול לב, והדבר היחיד שאני רוצה הוא לישון איתך למשך שארית לילותיי.

אני נוטה להיפתח מהר מדי. זו מגרעה איומה, בעיקר כשיש לי כל כך הרבה הפתעות וכל כך הרבה סיפורי חיים באמתחתי. אני שומעת את ההפתעה בצד השני של הקו, מנסה לדמיין את ידו של האוחז בטלפון מרפה מעט, ואז מתהדקת שוב. אני יודעת שאיש לא מצפה לכל כך הרבה - סיפורים, מקרים, צער? - בבחורה אחת, ודי קטנה. אני לא בטוחה מתי הרגע הנכון לספר דבר מסוים, מתי יהיה כבד מדי, אבל מצד שני ישנן ההשלכות.

כינויי חיבה מסוימים מצמררים אותי וגורמים לי לבחילה; כך גם מקומות מסוימים, תחביבים או ביטויים - מיליון ואחד דברים קטנים שגורמים לי להיזכר, להעלות אסוציאציות לא רצוניות ולרצות לברוח. לפעמים אני חושבת שאני מביאה איתי כה הרבה עבר עד שלא יוכל להיות לי עתיד לעולם; לעולם לא אוכל להתבונן באדם בעיניים נקיות, ללא דעות קדומות ורצונות בלתי ניתנים להשגה.

אני מפחדת שאני יותר מדי. פשוט יותר מדי; יש יותר מדי השלכות, יותר מדי דברים שמגיעים איתי בחבילה הקטנה הזו מכדי שמישהו יוכל אי פעם באמת לחיות איתי.

נחוץ בחור שלא מפחד מאתגרים; רצוי גבוה, כהה ורציני עם קורטוב הומור שחור וידיים גדולות.

אם אתחתן (שוב) תהיה זו חתונת נושא. אני אלבש שמלה ימי-ביניימית-רנסנסית רקומה ותפוחה והוא ילבש חולצה בעלת שרוולים עתירי בד ומכנס מחויט. וכובע. חייב להיות כובע. האיש שלי יהיה גבוה וכהה ועם מעט פרא בעיניים, וכשנעמוד זה לצד זו על רקע שדות ויערות נראה כזוג העומד לקראת ציור דיוקן, יותר מאשר תצלום משותף. הזמנת החתונה תהיה מעוטרת בפינות, ובכתב מסולסל יכתב בה כי המוזמנים מתבקשים לבוא לבושים בהתאם, אם כי הלבוש אינו חובה. יהיו לי פנינים בשיער, והן ינצנצו כשנעמוד מתחת לחופה, משום שזו תהיה חתונה בצהרי היום והשמש תזרח עליהן. ברחבה ינגנו מוזיקה אירית ואנחנו נרקוד לצלילי greensleeves בזמן שאחשוב על אליזבת ואיך לעולם לא נישאה, וחבל, כי המון גנים טובים הלכו לאיבוד.

משתלט עליי מבפנים, אחרי סערות אתמול וקריעות אמש. גופי מתרגע בכסא המלכות של הנפש, ועיניי מביטות סביב סוף סוף ללא חרדה. אנחות הרווחה כולן נפלטו מפי, מילאו את האוויר סביבי בנשימות קטועות של בכי ושל צעקות דחוקות, ואחר התנדפו אל חלל העולם השחור.

כשהערב יורד והחושך תופס את מקום האור, דווקא בי נשאר כעת דולק אור קטן, מהבהב ביציבות אל החשכה שהפכה ידידתי.

שלווה ממלאת את לבי עכשיו, ואת מקום המתחים תופסים כעת תקוות, תקוות שאני מסוגלת לראות בהביטי מעלה אל העתיד המצפה לי, ורוד מתמיד, ורוד כתמיד.

עוד אעוף רחוק, אני יודעת.