"אז ככה;

חשבתי הרבה לאחרונה

והגעתי למסקנה,

כ-ז-א-ת גדולה והרת חשיבות

שאני ממש ממש אוהב אותך."

I just stopped believing in happy endings / Harbors of my own...

Where do I go when every 'no' turns into 'maybe'?

...

What do I do
With a love that won't sit still -
That won't do what it's told

.

איך בפעם הלפני-אחרונה שהייתי בדיסק סנטר וביקשתי לשמוע משהו חדש ומעניין, הבחור עם התלתלים הכניס למערכת את הדיסק של מ. קראפט; נזכרתי איך הקשבתי להתחלה של כמה שירים, ואיך אמרתי לו אחר כך בחיוך שהוא נורא מזכיר לי את ניל האלסטד, הסולן של. אני כבר לא זוכרת אם המתולתל זכר או הכיר את ניל האלסטד, אבל חיישני הזכרון שלי כבר המשיכו הלאה ונזכרו איך התלהבתי כשבאותו דיסק סנטר הציע לי בחור אחר את דיסק הסולו של ניל האלסטד, וגם איך שנה וחצי לפני זה קניתי בתו השמיני שלושה דיסקים של מוהאבי 3, ונדהמתי איך כל אחד מהם שונה לחלוטין מהשני, ואיך אף אחד מהם לא דומה לזה שמצאתי במקרה בתחתית מגירת הדיסקים בבית.

יכולתי להמשיך לעקוב אחר שרשרת הזכרון הזו עד הרגע שבו שמעתי לראשונה את שירי אהבה ברדיו, ומשם כנראה עד לדיסק הראשון שקניתי אי פעם (פרס וירטואלי למנחש נכונה; רמז - זה פסקול), ואז למערכת הראשונה שהיתה ממש שלי, זו שהכנסתי לתוכה קלטות כדי להקליט שירים מהרדיו. אבל איכשהו דווקא חוט המחשבות הזה של מ. קראפט - ניל האלסטד - מוהאבי מאוד מצא חן בעיניי, אז כנראה שאשמור אותו כזה למשך זמן מה.

ואם כבר - הנה השיר הראשון שצללתי לתוכו עם הדיסק הנשכח ההוא;

זה מן עצב כזה שנשאר תקוע בגרון, יושב בדיוק בנקודה שבין סוף הלשון ללוע, איפה שצריך לבלוע. וזה יושב לי שם כבר שעה וחצי, בלי לזוז, בלי לנשום, בלי לקטון או לגדול, פשוט נח לי על קצה הלשון ושר לי בקולה של רונה על הדברים הקשים שבחיים.

דמעות רוצות לצאת והן לא, מכל מיני סיבות שאני לא מבינה, ורק עיניים זרות חוזר ומתנגן, וברקע שירים ליואל בזה אחר זה.

זו תחושה שאי אפשר לתאר, ואני לא יודעת אם היא טובה או רעה כי היא כנראה שתיהן, אבל זה עצוב. עצוב עצוב נורא.

רונה בחיים ממלאת אותי בדידות והערכה בו זמנית.

Tears on the sleeve of a man / Don't wanna be a boy today

I heard the eternal footman / Bought himself a bike to race

And Greg he writes letters / And burns his CDs

They say you were something in those formative years

Well hold on to nothing as fast as you can / Well still pretty good year

דמעות מציפות את עיניי \ ואין לאן לברוח

כל המקומות נראים קרובים מדי, או רחוקים מדי.

\\ ואיך העולם מפנה את גבו [ברגע שצרה נוחתת על סף דלתי]

האימה, הגעגוע, הפחדים

הכל מציף אותי בבת אחת \ ביחד \ בזוועות

העולם הזה עושה לי רע

כל כך רע. אילו יכולתי

- - - (ריקנות)

No one's picking up the phone / Guess it's clear he's gone

And this little masochist is lifting up her dress

Guess I thought I could never feel the things I feel and

ואם אף אחד לא מרים את הטלפון \ ועונה בצד השני

הרי,

הרי,

שגם בחצות הליל

לעולם לא יהיה עם מי לדבר.

והתשובה בכל מקרה צריכה להיות יותר

מ

'הלו.'

העניין בללכת ברחוב עם אוזניות מחוברות לאוזניים ומוזיקה מחוברת לנשמה, הוא שאפשר ללכת בקצב שכבר לא דמיוני, ולבנות בראש סרטים חצי מציאותיים שאני הדמות הראשית בהם. השיער מכסה לי חצי פרצוף וחצי מבט, ומי שיסתכל בי מהצד לא יוכל לדעת שאני הולכת באותו רגע בתוך חלום בהקיץ פרטי משלי, אלא אם יבחין בתנועות השפתיים הקטנות המחויכות. האוזניות שלי אטומות לקול, האוזניים שלי אטומות לרעש, והדבר היחיד שאני שומעת הוא הקול הרך באוזן והצלילים המבקשים ממני להאט, למהר, לדלג או לרקוד. סרטים נוצרים ומתפוררים לי בראש במהירות הבזק, צעד אחר צעד לקצב המנגינה ותמונות מחלפות בדמיוני, יוצרות רצף צעדים מיוחד במינו שהופך שוב עוד צעידה פשוטה מהתחנה אל הבית לכמה דקות בלתי נשכחות.

העניין בללכת ברחוב עם אוזניות מחוברות לנשמה ומוזיקה מחוברת לאוזניים, הוא שאפשר להיות לכמה רגעים מישהי אחרת, לגמרי רחוק מכאן, ואף אחד אפילו לא שם לב.

שנכנסים לי עמוק לנשמה, תופסים אחיזה באיזו נקודה רגישה ולא עוזבים, לא משנה מה. אני יכולה להגיד לעצמי שאני חייבת להפסיק, שאם אשמע את השיר כל כך הרבה פעמים עוד ימאס עליי. אני יכולה לומר לעצמי שוב ושוב שהנה, עכשיו זו הפעם האחרונה בהחלט, ואחר כך מספיק. אני יכולה כמעט ללחוץ על הנקסט, ובשניה שיתחיל השיר הבא אחזור לקודם, כדי להריץ את הלופ עוד מעט.

זו לא האובססיה כמו שזה הרגש שזה מעורר. נכון שאני מתגעגעת לקלטות בעלות השיר היחיד שהייתי מכינה לפני שנים, מריצה בדיסקמן לפני השינה בחשיכה, אבל יותר מזה זה הטוב שהצלילים המסוימים האלה עושים לי. איכשהו, מישהי הצליחה לשלב את הצלילים הנכונים, בתדירות הנכונה ובמקצב הנכון, ולהוסיף להם בדיוק את המילים שישבו לי עמוק כל כך בלב כל כך הרבה זמן, ולחבר את הכל ליצירת מופת שגורמת לי לחשוב שהנה, גיליתי עוד נפש אחות ברחבי היקום.

ולא משנה בכלל כמה פעמים אשמע את זה שוב ושוב, תו התחלה אחרי תו סיום וחוזר חלילה, לא משנה כמה שעות יעברו עליי בהאזנה עמוקה וצורבת לשיר אחד ויחיד, עדיין ארצה לחדור עמוק יותר, למקום ממנו נכתבו המילים וממנו הושרו הצלילים, למקום בו התחיל השיר ומסתיים העולם. תמיד יהיה מה עוד לגלות, תו שחמק ממני בשמיעות הקודמות, סלסול קול שהופך מילה מסוימת לנוגה עוד יותר, הבנה פתאומית שתגלה לי למי בתוכי מיועד השיר המיוחד הזה.

תמיד אוכל להקשיב עוד, ובכל פעם ירטט לבי שוב, ומשהו בתוכי ידמע מעט, עד שכל הכאב שטווה השיר יצא ממני בשמיעות החוזרות ונשנות, עד הסוף הקהה.

[וכמו שהיא אמרה לו בדמיוני, יושבת על שרפרף הפסנתר הקטן ואצבעותיה על הקלידים, "זה כאילו היא לקחה מילים שחשבתי וטוותה אותן לצלילים ששרתי אני."]