בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.

הפייסבוק שולח לי הודעות מוסוות. בעצם, כל העולם שולח לי הודעות מוסוות. בדף הראשי פתאום מופיעה תמונה של חברה שלא ראיתי מזמן, לא דיברתי עם מזמן, והנה היא יושבת לה - עם תינוק.ת. ואני מרפרפת ולבי מתכווץ. בשבוע שלפני פסח הודיעה גיסתי שגם היא מחכה, ואני שמחה, אבל רוצה.

כל כך רוצה.

כבר זמן מה שזה בוער, שורף אותי מבפנים בעוצמה שלא חשבתי שאפשרית. שנינו מסתכלים על ילדים, מחזיקים תינוקת קרובת משפחה שמתחפרת בצווארנו, ומשתוקקים. כמה הכמיהה הזו עמוקה.

אני מנסה להיאחז בקול ההגיון, שזה עוד לא הזמן, שכדאי לתזמן את זה כדי שהתקופה תהיה פחות לחוצה, שעוד לא לחלוטין החלמתי ממחלת הנשיקה של לפני כמה חודשים. אבל ההגיון לא באמת יודע לשכנע. הכריזמה הקלושה שלו מתפוגגת באוויר כשאני חושבת על דבר קטן כזה שיהיה שלי, עם אצבעות רגליים זעירות וריח של עוד-לא-דבקו-בי-ריחות-העולם-הזה ומשהו שמדביק את שנינו עוד יותר, אם זה בכלל אפשר.

אני כל כך רוצה.

בסופו של יום

אני אוכלת

לבד

אני הולכת לישון

לבד

אני נרדמת

לבד

    (וכבר קר בחדר)

ויום אחר כך, אני מתעוררת

עדיין לבד.

הריחוק הורג אותי.

- שני הורדים הצהובים היבשים, היחידים ששמרתי מהזר ששלחת כשהייתי חולה, ומתחתם הכרטיס שצורף לאותו הזר.

- דיסק של מוסיקת פיות שהשאלת לי.

- מונה הימים שנותרו על השולחן שלי, בדיוק מול העיניים.

- "הרוח בערבי הנחל" שעדיין מונח לי על המיטה, סימניה באמצע.

- האוזניות עם המיקרופון שמשמשות עכשיו אמצעי התקשורת העיקרי ביננו.

- הדיסק שהכינה לי דניאלה עם הנושא כתוב עליו בטוש שחור - געגוע.

- השירים מתיבת הגעגועים שהכנתי לך שמתנגנים בכל רגע שבו אני ליד המחשב.

- החולצה ששכחת פה בפעם האחרונה, תכולה ומכופתרת וכבר חסרת ריח לחלוטין.

- הטלפון בידי, עדיין חם מהשיחה איתך שניתקתי לפני רגע.

אני צריכה מנוחה, אני צריכה לישון. ויותר מהכל, אני צריכה אותך.

מי שנשאר מאחור מתגעגע יותר.