- להתקלח

- להתנגב

- להתלבש

- לנעול נעליים

- לישון

- לעמוד יותר משלוש דקות ברצף

- לשבת

- לקום

- לנשום נשימות עמוקות

- לזוז, באופן כללי

- להרחיק את הידיים מהבטן ליותר משניה

- לנקות את הבית

- לשטוף כלים

- סקס

- להתאזר בסבלנות עד החודש הבא כדי לראות אותה כבר

* האחייניות שלי משתוללות על המזרן שעליו הוא ישן, ואני שואלת אותן שוב מי הוא, כדי לשמוע את התשובה

   המצחיקה, "שיער".

  "שיער", אחת מהן עונה לי. "שלי."

  אנחנו מחליפים מבטים משועשעים ואז הוא אומר לה ברצינות תהומית:

  "האמת שאני של אלאנה, אבל אם זה עושה לך טוב."

* שכן מגיע לבקר אותנו בצהריים כשאנחנו אוכלים כולנו בחוץ, ובינו לבין הבחור והאחים שלי מתפתחת שיחה   

   שכוללת צבא, עבודה והרבה הומור שחור. אני קצת מרוגזת  שהוא לא מבלה את הזמן הזה איתי, אבל בעצם

   שמחה לראות שכל כך מהר הוא מתחבר עם כל הסובבים אותי.

* אנחנו יושבים בסלון עם סט ואני אומרת לו:

   "זוכר את מה ששאלת אותי קודם?"

   "הראשון או השני?"

   "השני." אני עונה. "אז כן."

   "טוב לדעת." הוא אומר, ומשהו בעיניים שלו גורם לי להיות שמחה שאמרתי לו. "פשוט זה השתלט עליי קצת

   קודם."

* אנחנו שרועים על המיטה בחיבוק אחד-לפני-אחרון והוא אומר לי,

  "הלוואי שיכולתי להישאר חבוק איתך ככה לנצח."

  "קודם תחזור מאירלנד," אני אומרת לו, "אחר כך נדבר."

* מעט מאוחר יותר, עדיין באותו חיבוק אחד-לפני-אחרון, אני מחליטה להגיד לו שוב.

  "שיער," אני אומרת, "אני אוהבת אותך."

  "יש לי מזל," הוא אומר.

  "לא בהכרח. לא הייתי אומרת שזו כזו מציאה גדולה."

  "אל תגידי שטויות," הוא אומר ואני מסתכלת עליו.

  "מה פתאום שטויות, רק אמרתי - "

  הוא מנשק אותי ואחר כך אומר, "זו הדרך היחידה להשתיק אותך, אה?"

  "זו אפשרות," אני עונה.

  "אל תגידי שטויות."

  אני מחייכת ואז אומרת, "שטויות שטויות שטויות."

Those past days feel like a dream. we stay close to each other, and that's fine like nothing has ever been. I find myself telling him things I didn't know I know.

We spend a lot of time in bed. making love again and again, talking and doing things too perfect to be put into words.

last night we went outside to eat and we danced salsa at the beach restaurant. then we went back and made love that felt like dancing. Justin said nothing ever seemed so perfect as my eyes while we danced, and I didn't know if he ment the dance or the sex. I loved him then more than ever.

Parts of me want this time to never end, but other parts want exactly this more than anything, so we can go back home and start our real life and make every day feel like reality instead of a dream.

but meanwhile I can just look at him sleeping, one arm around me, and I know the best thing in my life is happening, right now, right here. I can see it in his smile. 

I told him that a few nights ago and he said I love you. I smiled even though he couldn't see it, but I knew he felt it by the way his hand tightened around the curve of my breast.

Once upon a time there was a boy. The boy loved very much to read and dream about the day he would meet his true love – a beautiful woman, preferably blond, tall, with blue eyes and big boobs. When he wasn’t reading or dreaming the boy loved to study and become the class nerd.

Years passed, and the boy grew up to be a man. He still loved to read and was still a nerd, only now he was also the boss.

One day he met a young girl. The girl was not blond, nor tall, nor did she have blue eyes or very large boobs, but she was still beautiful.

The boy and the girl who was not tall or blond nor had blue eyes and big boobs talked almost every day and became good friends, and the boy fell in love with the girl. But the beautiful girl was also very sad, and the boy was sad too because he couldn’t find out the reason for the girl's sadness.

So the boy kept talking to the not-blond-not-tall girl and in time, as he got to know her, she opened up for him little by little, and she smiled a little more and became a little happier, and soon they became more than just friends.

Then one day, the boy kissed the not-blond-not-tall girl, but she was afraid and she left, and both the boy and the beautiful girl were now sadder than ever.

But then something happened, and the boy suddenly understood the reason why the girl was so sad. So the boy went to see her, and then the not-blond girl told him she was sad because a bad someone, a long time ago, had hurt her very much. That made the boy very sad too, and also very angry at the villain, but since it was a strange land in which you couldn’t draw a sword at someone without having to spend the rest of your days in jail, there was nothing much the boy could do about it.

After the girl who wasn’t blond or tall told the boy the reason for her sadness she became happier every day, and one day she made the boy very happy when she told him that she loved him too.

One day, the boy kissed the beautiful girl, who wasn’t sad anymore, and asked her if she would marry him, even though she wasn’t blond or tall or blue-eyed. The girl smiled and kissed the boy back and said that yes, she would marry him.

And so the boy who loved to read and the beautiful girl who was not blond or tall or blue-eyed got married, and they had a lot of kids and lived happily ever after.

The end

ללא ההוא

שחי לו שם

היכנשהוא

החיים שלטו בי

ביד רמה

עברו מעליי

בקול תרועה

וכשאביט אחור

בעוד שנה

לא אזכור עוד מאומה.

אני ההיא

ללא הפֹה

ללא השם

אין מקום עבורי

כאן בעולם

בכל שביל, דרך או משעול

מצאתי בית באין קול.

אני ההיא

שחיה בלי

תקווה, חיפוש או חישובים

של כיוון, מקום

או זמן

הלבד עשה עמי

חסד נעורים

וגם בימי זקנתי

אתור בעיניים לבנות

אחר מימיו החמימים.

אני ההיא

שחיה שם, שחיה כאן

בכל מקום

בכל עולם.

עולות למתִי כל המחשבות שהסתיר במשך היום:

איך הציפורים עפו מעליו בשורה עקומה, מחליפות מקומות אבל שומרות על סדר. איך האיש שעמד מולו בתחנת האוטובוס החזיק את השטר מקופל לאורך, ולא לרוחב כמו כולם. איך הבחורה באוטובוס שעמדה ליד המושב שלו תופפה במשך כל הנסיעה על הידית שבה החזיקה, כנראה לקצב המוזיקה ששמעה באוזניות הקטנות שלה. האגודל הזה ריתק אותו, עם העור החלבי החלק והציפורן הכסוסה עם שאריות הלק הצבעוני. איך השפתיים שלה זזו לפעמים בשקט, ויכולת להבחין שעכשיו היא שומעת שיר שהיא אוהבת. איך הרווח הקטן שבין השפתיים הפשוקות שלה שידר מילים ללא קול לחלל האוטובוס, והוא ניסה לנחש לפי התנועות הקטנטנות מה מילות השיר באוזניים שלה.

היתה מחשבה אחת שהדחיק בצהריים, על המוכרת בדוכן הצעיפים שמול החנות שלו, ועל איך המטפחת הסגולה שלה ישבה יפה יפה על הראש המאורך שלה, ורק כמה שערות סוררות פרצו החוצה ונחו לה על המצח בלי שהרגישה בכלל.

מתִי מדחיק מחשבות. הוא דוחק אותן במהלך כל היום כולו לפינות הרחוקות ביותר בדעתו, כדי שלא יפריעו לו להתרכז בעבודתו, בהליכתו, בנסיעתו, בדיבורו, בחייו. הוא מדחיק אותן בכל רגע ובכל שעה מיומו, שומר רגעים קטנים של עונג ותמיהה בקליפסים קטנים של הרהורים. אבל בלילה המחשבות תמיד פורצות החוצה, סוררות וסוערות, מתהלכות סביבו כמו נמלים בעבודתן, מרקדות סביב ראשו ככוכבים בחושך הגדול המקיף אותו. הן משמחות אותו, המחשבות, מארחות לו לחברה בזמן בו הוא בודד יותר מכל, מביאות לשעותיו האומללות דמויות זרות מהיום שחלף.

אבל לפעמים, מתִי מייחל להתחמק מן המחשבות המקיפות, המודחקות. לפעמים, הוא מקווה שיפסיק להדחיק אותן ולשם שינוי, פעם אחת, יחשוב אותן בזמן אמת, רק כדי לראות מה יקרה.