אתמול נתקלתי בשביל פרחים על המדרכה. זה היה בדרך לעבודה, ואני מיהרתי מאוד, אבל כשהבחנתי בפרח נייר זרוק על המדרכה נעצרתי. הוא היה סגול וחיוור וקצת דהוי, כמו פרחי הנייר שמצויים בהמוניהם על זרי הפרחים שמשתמשים בהם בימי הולדת או בתחפושות של נערות הולה. חייכתי והמשכתי, אבל זה לא היה הסוף. אחרי הפרח הסגול היה עוד אחד, ורוד, ואחריו אחד כתום, ועוד אחד ועוד אחד - כל המדרכה היתה מלאה בהם, לאורך רחוב שלם כמעט.

המשכתי ללכת בעקבות שביל הפרחים ותהיתי האם מישהו שיחק חפש את המטמון, סימן שביל מקורי מאוד למישהו שלא יודע את הדרך, או הכין הפתעה מיוחדת למישהי מאוד מיוחדת, או שמא עברה כאן פיה שסובלת מנשירה מאוד רצינית.

כשהגעתי לנקודת הסיום לא יכולתי להמשיך עוד, ובכל מקרה מיהרתי לעבודה, אבל סימנתי בראשי את הנקודה שבה נח הפרח האחרון וחשבתי, לא משנה לאן הגיע מי שהלך בעקבותיו, השביל הזה בטוח הוביל למקום יפה מאוד.

אני לא מסוגלת להיות לבד.

אני צריכה זרועות חמות שיחבקו אותי בלילה, ואני צריכה לאהוב מישהו בכל לבי, עד כדי לחיות למענו. זה דפק רציני, אבל אני לא מסוגלת להשתחרר מזה.

אולי אני נקשרת מהר מדי, ואולי זו הבעיה. אבל אני מזהה מיד את הקשר הזה בין בני אדם ואת החיבור שנוצר בין שתי נשמות, ואז לא נותרת בידיי ברירה. אני נכנעת, ומוותרת.

פשוט כי אני לא מסוגלת להיות לבד.

אני נוטה להיפתח מהר מדי. זו מגרעה איומה, בעיקר כשיש לי כל כך הרבה הפתעות וכל כך הרבה סיפורי חיים באמתחתי. אני שומעת את ההפתעה בצד השני של הקו, מנסה לדמיין את ידו של האוחז בטלפון מרפה מעט, ואז מתהדקת שוב. אני יודעת שאיש לא מצפה לכל כך הרבה - סיפורים, מקרים, צער? - בבחורה אחת, ודי קטנה. אני לא בטוחה מתי הרגע הנכון לספר דבר מסוים, מתי יהיה כבד מדי, אבל מצד שני ישנן ההשלכות.

כינויי חיבה מסוימים מצמררים אותי וגורמים לי לבחילה; כך גם מקומות מסוימים, תחביבים או ביטויים - מיליון ואחד דברים קטנים שגורמים לי להיזכר, להעלות אסוציאציות לא רצוניות ולרצות לברוח. לפעמים אני חושבת שאני מביאה איתי כה הרבה עבר עד שלא יוכל להיות לי עתיד לעולם; לעולם לא אוכל להתבונן באדם בעיניים נקיות, ללא דעות קדומות ורצונות בלתי ניתנים להשגה.

אני מפחדת שאני יותר מדי. פשוט יותר מדי; יש יותר מדי השלכות, יותר מדי דברים שמגיעים איתי בחבילה הקטנה הזו מכדי שמישהו יוכל אי פעם באמת לחיות איתי.

נחוץ בחור שלא מפחד מאתגרים; רצוי גבוה, כהה ורציני עם קורטוב הומור שחור וידיים גדולות.