עולות למתִי כל המחשבות שהסתיר במשך היום:

איך הציפורים עפו מעליו בשורה עקומה, מחליפות מקומות אבל שומרות על סדר. איך האיש שעמד מולו בתחנת האוטובוס החזיק את השטר מקופל לאורך, ולא לרוחב כמו כולם. איך הבחורה באוטובוס שעמדה ליד המושב שלו תופפה במשך כל הנסיעה על הידית שבה החזיקה, כנראה לקצב המוזיקה ששמעה באוזניות הקטנות שלה. האגודל הזה ריתק אותו, עם העור החלבי החלק והציפורן הכסוסה עם שאריות הלק הצבעוני. איך השפתיים שלה זזו לפעמים בשקט, ויכולת להבחין שעכשיו היא שומעת שיר שהיא אוהבת. איך הרווח הקטן שבין השפתיים הפשוקות שלה שידר מילים ללא קול לחלל האוטובוס, והוא ניסה לנחש לפי התנועות הקטנטנות מה מילות השיר באוזניים שלה.

היתה מחשבה אחת שהדחיק בצהריים, על המוכרת בדוכן הצעיפים שמול החנות שלו, ועל איך המטפחת הסגולה שלה ישבה יפה יפה על הראש המאורך שלה, ורק כמה שערות סוררות פרצו החוצה ונחו לה על המצח בלי שהרגישה בכלל.

מתִי מדחיק מחשבות. הוא דוחק אותן במהלך כל היום כולו לפינות הרחוקות ביותר בדעתו, כדי שלא יפריעו לו להתרכז בעבודתו, בהליכתו, בנסיעתו, בדיבורו, בחייו. הוא מדחיק אותן בכל רגע ובכל שעה מיומו, שומר רגעים קטנים של עונג ותמיהה בקליפסים קטנים של הרהורים. אבל בלילה המחשבות תמיד פורצות החוצה, סוררות וסוערות, מתהלכות סביבו כמו נמלים בעבודתן, מרקדות סביב ראשו ככוכבים בחושך הגדול המקיף אותו. הן משמחות אותו, המחשבות, מארחות לו לחברה בזמן בו הוא בודד יותר מכל, מביאות לשעותיו האומללות דמויות זרות מהיום שחלף.

אבל לפעמים, מתִי מייחל להתחמק מן המחשבות המקיפות, המודחקות. לפעמים, הוא מקווה שיפסיק להדחיק אותן ולשם שינוי, פעם אחת, יחשוב אותן בזמן אמת, רק כדי לראות מה יקרה.

כל חיי יחלתי שתהיה לי חברה הכי טובה. כזו שאוכל לספר לה הכל, כזו שתדע עליי כל פרט קטן ומבחיל, שתהיה עדה לכל מה שיעבור עליי; כזו שתזדהה אתי כמעט בכל, שתכיר את מאוויי נפשי הסודיים ביותר, שתעמוד לצדי ברגעים הקלים כבקשים; כזו שתיתן לי להכיר אותה עד הסוף.

בכל הפעמים במהלך השנים בהן חשבתי שסוף סוף הגיעה החברה הכי טובה שלי התברר לי כי טעיתי, ושוב נכזבה תקוותי, פעם אחר פעם התפוגגה האשליה אל תוך המציאות המרה, בה הבנתי כי כנראה אני משעממת מדי, דלה מדי וצרה מדי בכדי שתהיה לי חברה הכי טובה לגדול איתה.

אני עדיין רוצה חברה הכי טובה, ובכל פעם שאני מבלה בחברת אלו הקרובות אליי אני תוהה האם יבוא היום ויבוא המהפך שיהפוך אחת מהן להכי טובה, אבל עמוק בפנים אני גם יודעת שזה לא יקרה, כי ברגע שיש כמה קרובות כל כך, לא אהיה מסוגלת לעולם להעלות אחת מהן על פני השניה. ואם אי פעם תהיה לי חברה הכי טובה, היא תהיה חדשה לגמרי, מישהי שתיאלץ להכיר אותי מההתחלה ולשנות את חיי עוד מעט.

אבל בעצם זה לא יקרה לעולם, כי כנראה שאינני קרוצה מהחומר ממנו עשויות חברות הכי טובות.

אילו הייתי עושה רשימה של כל הנשמות שאיבדתי, היא בוודאי היתה ארוכה עד כדי יאוש, כי איבדתי

אבא

סבא

שני דודים

אהוב אמיתי

אהוב פוטנציאלי

שלוש חברות טובות

כלב

שלושה חתולים

ואפילו כמה פעמים את עצמי.

נמאס לי לאבד דברים.

את המעשה עצמו, רציתי כבר שיגמר כדי שנוכל להגיע לרגיעה שאחרי. זה היה הדבר היחיד שהתחברתי אליו בכל העסק הדביק והמזיע הזה - השכיבה הרגועה אחר כך, החיבוק העוטף והנשימות המסתדרות לאט לאט. ברגעים האלה, המתרגעים, יכולתי לפעמים להרגיש כמעט באמת שאני נאהבת, והרי זו היתה המטרה של כל זה. בתוך הזרועות המחבקות והנשימות על העורף יכולתי לעצום עיניים ולתת לעצמי להאמין, בלי סיבה בכלל, רק כי יש לי גוף חם לצדי, שבאמת קיים מישהו בעולם שיתן את עצמו למעני, ושבאמת הצלחתי להגיע לנקודת השיא אליה שאפתי כל חיי.

אחרי שהכל קרס עליי, השלכתי מעליי את כל הרגעים האלה, המעשים שתמיד הצטיירו לי מגונים, הנשיקות הדביקות, הזיעה. את הכל השלכתי בחמת הזעם הצודקת שלי ממני והלאה, בקריאות אל לב שמיים כי הכל היה זיוף אחד גדול. רק את החלק הזה לא הוצאתי ממני, את החיבוק שאחרי. רק אותו שמרתי בתחתית הגרון, לא מסוגלת בכלל לצעוק לחלל האויר שכל הזמן ידעתי שמשהו ברגעים האלה הרגיש לי פגום.

את הבחורה מהעבודה שלי לא ראיתי כבר שבועיים וחצי, והתחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר כשהבוסית שלי קיבלה מישהו חדש לעבודה, למרות שכבר היינו מספיק אנשים בצוות כדי לאייש את כל המשמרות. כשהיא לא הגיעה גם לישיבת הצוות שלפני ראש השנה ידעתי בוודאות שמשהו השתנה. זה היה אחרי ששבועיים לא הופיע שמה בלוח המשמרות השבועי.

היום בדקתי טוב טוב בלוח המשמרות החדש, ולא עברה לי שום צביטה בלב כשגיליתי שגם השבוע שמותינו לא נפגשים, ולמעשה, ששמה לא נפגש בשם אף אחד אחר.

קל לי יותר להתמודד עם הרזון שלה מרחוק, כאשר הידיעה עליה היא רק ענן בערפל הגדול שעוטף אותי, מאשר בשש שעות דחוסות של עבודה משותפת בחנות הקטנה מדי שלנו. זה רע, ואנוכי, אבל אני מעדיפה שלא לראות. עיניי חזו במספיק זוועות בחיי הקצרים גם מבלי להידקר על ידי עצמותיה הבולטות.

אז היום, באנחת רווחה נסתרת, שאלתי בחשאי את הבחורה שעובדת אתי לפירוש התעלומה. התשובה נאמרה בעיניים בוהקות, אולי מחשש ואולי מהקלה, ובהטיית יד מצלילה מעל הפה מסגיר הסודות. ועכשיו, אני תמהה האם הרגש שממלא אותי למחשבה עליה מורכב יותר מרחמים או שמא מהערכה, שכן גם להודאה במצבה ולהסכמה לאשפוז נדרשת מידה עצומה של אומץ,  ואולי, אולי יש בה יותר ממה שחשבתי בתחילה, בבחורה השלדית והחייכנית עם צלקות החתכים על הזרועות הגרומות.