יש דברים שאני מסתירה מעיני העולם כולו, דברים שלא סיפרתי מעולם לאיש וגם לא אספר בקולי שלי, פשוט כי נוראי בעיניי להודות כי נפלתי חזק כל כך, וכי יש דברים אינטימיים כל כך בהודאות שכאלה, ואני לא מסוגלת להביא את עצמי לדבר על כך. לפעמים אני חושבת שהייתי מעדיפה לתת לאנשים לחשוב שכן היו שם דברים טובים, שישארו קצת בתוך האשליות שלהם, שלא יסתכלו עליי ברחמים האלה שמופיעים להם בעיניים כשאני מתחילה לדבר על זה. ובגלל זה, ועוד כמה דברים, יש דברים שאני לא מספרת אף פעם.
כמו העובדה שבמשך כל התקופה ההיא הרגשתי מוטרדת מינית, עד הסוף. אני מפחדת לקרוא לזה אונס, כי זה לא היה בדיוק, אבל לפעמים אני משתעשעת במחשבה להתקשר באנונימיות לאחד ממוקדי הסיוע האלה שהמספר שלהם מופיע בסטיקרים על דלתות השירותים הציבוריים, רק כדי לשמוע מה יש להם להגיד בנושא.
בין השאר, ישנם המקרים ההם שהיה נוגע בי בשעות הקטנות של הלילה, לא בצורה החיובית המתוקה, אלא מתוך רכושנות, אחיזות קרות וקשות שנועדו להעיר אותי באחת, מבלי להתחשב בשינה או במצב הרגשי שלי באותם לילות. זה היה נמשך ונמשך, עד שהייתי מתעוררת ומבקשת ממנו להפסיק. וגם אז, הוא עוד היה מנסה, ממשיך, עד שנאלצתי להיכנע, ברוב המקרים, פשוט כדי שאוכל להמשיך לישון כמה דקות ארוכות לאחר מכן.
הרבה פעמים פשוט העמדתי פנים שאני ממשיכה לישון למרות הנגיעות הפולשניות, למרות הניעורים, רק כדי שאולי יטעה ויחשוב אותי לישנה עמוקות ויעזוב. זה מעולם לא עזר.
כמו הפעמים ההן שבהן התעקש לשכב אתי גם כשהייתי חולה, או מוטרדת, או עייפה, או פגועה, בכל מיני תואנות מטופשות שאין לי מושג למה לרגע האמנתי להן, אם בכלל.
כמו כל השקרים, הקטנים והגדולים, שסיפרתי לו ולעצמי בכל פעם, על כמה שזה עושה לי טוב, וכמה שאני נהנית, כשבעצם כאב לי עד עמקי נשמתי וגופי. כמה דקות ושניות ורגשות שספרתי באותם רגעים שבהם הכל שרף לי מבפנים והתפללתי שרק יגמר.
ויש דברים שאני לא מוכנה לספר אפילו כאן, מהבושה והכאב והזכרון, שדוחק בי להדחיק עד כמה שאפשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלאנה