כבר שנים שאת מחפשת בית.

למן היום שעזבת בית אחד את מחפשת בית אחר, חדש, שלך.

את כבר לא צעירה, כפי שהיית כשעזבת

וקמטי דאגה כבר מסמנים מקומם על שפתייך,

אז השמחה עוד זרמה בעורקייך

וכל אותם חלומות של דברים שאהבת.

עכשיו הזמן כבר עבר, זה שהקצבת לעצמך

ועדיין אין קול ואין עונה, את לא מוצאת נפש קרובה

בעולם.

       עת את עומדת על סף הדלת של המקום שאמור היה להיות ביתך ונושמת לאחור את פיסות האוויר האחרונות ששייכות לך. זהו יום של חום, אך בתוכך את קרה, והמחשבות על בית מטשטשות את הקירות העירומים למול עינייך.

                      פעם אהבת להיות לבד

                      הבדידות היתה עבורך הרפתקה,

                      ארזת מזוודות, סגרת דלתות בטריקה

                      וספרת מרחקים שווים בכל צעד.

                      מה לאותם חיי סערות

                      הרפתקאות שחיו בדמיונך, בלבך -

                      (אותו לב שכעת מייבב בכאב, דואב)

                      - אל מול הריקנות של כל יום שעובר, ודוהר.

את נוטלת את הארגז האחרון מעל מרצפות האבן, ובנשימה אחת מותירה מאחורייך שנים של הסתגלות, רגעים של מאמץ, ובלא כלום, את נותרת שוב, לבדך. הדירה הבאה תהיה אף צרה יותר, קרה יותר, את יודעת כשבערב את יושבת כבר שעה אל מול דלפק עץ חמים, גביע משונן בידייך.

      דמעות עומדות בקצות עינייך, תלויות בבסיסי משולשים, חריצים, קפואות. את שואפת שוב, אוויר חם מהול באלכוהול ומלח, טעמים של פיתוי והבנה. ניצוץ עיניים ממול תופס את מבטך, ואת בוהה בזוג עיניים כהות, דמעות תלויות מקצוותיהן המשולשים בזוגות, בשלשות. חיוך דהוי מחמם את ליבך, ואת יודעת, זה חיוך של מי ששכח להתאמן, כמוך.

            עת ברחוב מתפוררים האנשים, ואור

            הפנסים מחזיר לך קריצה,

            את מביטה בזר שהפך לידיד

            וחושבת על סופו ותחילתו של סיפור.

            מפתח בידך וכבר את בפנים

            ואורות מעמעמים את החשיכה למולך

            והנה את כבר מעט יותר אופטימית, ותוהה,

            אם אולי המקום הזה כן יהיה ביתך.

דפוקה אחת.

מוח דפוק, לב דפוק, הכל דפוק. כמה מטומטמת אני יכולה להיות?

מתחשק לי להלום עם הראש בקיר ואז לדחוף אותו לחור שיווצר.

כבר יומיים שהמשפט היחיד שמתנגן לי בראש הוא "הנה אני מתחילה".

הנה אני מתחילה שוב.

כאילו שלא הספיקו לי פעמיים, שתי כוויות, שני לבבות שבורים, שני גופים רועדים.

שוב הגעגוע, שוב הרעד, שוב התשוקה, שוב הרצון. למה הרצון? למה אני כל כך רוצה מישהו שיהיה אתי בחיים האלה? אני מספיק חזקה בשביל עצמי, ואני טובה יותר מכל גבר שנולד אי פעם, אני יודעת את זה, ועם זאת, זה כל כך קשה להחדיר את המסר הפשוט להבנה הזה ללב העקשן שלי.

מנוחה של כמה חודשים, סיפוק עצמי, תחושה של גאווה ושמחה ואושר בחיים שייצבתי לי, ואז, בום! - משהו בתוכי מתעורר ואני לא מסוגלת עוד ללכת ברחוב מבלי לתהות איך יהיה ללכת באותו רחוב בידיים שלובות, ואני לא מסוגלת לראות גבר חוצה את השביל מבלי לחשוב אם אולי הוא -

את כל הקללות שאני יודעת הייתי מוציאה על עצמי ברגעים האלה, אבל אני לא יודעת מספיק, ולא מנומס לקלל את עצמי כשעצמי שומעת.

ועדיין נשאר הרצון העצום הזה לאהבה, למישהו שיהיה שם, לחיבוק הזה, למגע, למבט, לרגש - כאילו שאני לא יודעת כבר יותר מדי זמן שמכל זה יוצא רק רע בסופו של דבר. אבל הבעיה היא, שאני לא יכולה לחיות עם החור הזה בלב, וזה מה שזה, חור. בור. מכתש. אולי אם אזרוק לתוכו מספיק דיסקים ותמונות ורגעים אצליח למלא אותו ולהתעלם, כי זה מה שאני אמורה לעשות - להתעלם. כאילו זה לא שם, כאילו מעולם לא רציתי משהו אחר, חיים אחרים. אני לא אמורה לרצות.

אמור להיות לי טוב כאן, ובמקום זה אני לא מפסיקה לחפש אחר מה שאמור להיות טוב יותר.

אבל הפעם אני אנצח. אני אהיה מספיק חזקה. אני אציף את עצמי בשירים, בתמונות, באנשים - עד שלא יהיה לי רגע לחשוב על החסר, עד שהבור הזה יעלם מעצמו. הוא יהיה חייב להיעלם, כשלא אשים לב. הדברים האלה נמצאים רק כשנותנים להם מקום.

אז תשתקי, דפוקה, ותפסיקי לחשוב על מה שאין לך ולא יהיה. ותכניסי קצת הגיון ללב השרוט הזה שלך.

רות סוף.

אולי העולם הזה גדול עליי.

אבל אני זוכרת את החיוך של ניו יורק אליי ברגע הנחיתה, והכל מסתדר במקום. העיר אוהבת אותי, ואם העיר הכי קרה בעולם מחייכת אליי עדיין, אולי העולם הזה לא כל כך קר כמו שחשבתי.

והבית שלי יכול להיות כל כך הרבה מקומות, ובעת ובעונה אחת - הוא נמצא רק במקום אחד.

.

לפעמים אני חושבת,

אולי אני נותנת יותר מדי משמעות לדברים.

אבל אני זוכרת קול קריעה של נייר עטיפה חום, ואני זוכרת צלילים של שירים שנשכחו מזמן, ואני זוכרת את האורות הכחולים-ירוקים על נערה ירוקה שזה עתה למדה לעוף, ואני יודעת -

הכל מונח במקומו.

There's no place like home

There's no place like home

There's no place like home

.